חלום, חזון ומציאות

יצא לאור הספר "חלום, חזון ומציאות"

סיפור חייו של יצחק חי שרון

 

הספר מספר את סיפור חייו של יצחק חי שרון (שוקרון), אשר עלה ארצה לבדו ממרוקו הספרדית, התגייס לצבא בהיותו בן 24 ובמהלך שירותו בשירות סדיר התחתן והקים משפחה לתפארת.

בחריצות התקדם לתפקיד מנהל בנק דיסקונט בכפר-סבא ואחר כך לתפקיד מנהל הבנק ברעננה.

 

להלן קטעי חיים – מתוך הספר – המתארים את עלייתו ארצה:

 

מקורותיי

העיר מיליה, אחת משתי המובלעות הספרדיות על אדמת מרוקו, שייכת לספרד כבר 500 שנה, אך אינה יכולה – וכפי הנראה גם אינה רוצה, להסתיר את האופי והחזות הצפון אפריקנים שלה.

במובנים רבים העיר הזאת, לרגלי הרי הריף, היא שמורת טבע אירופאית בתוך צפון אפריקה, ועל כך גאים גם תושביה וגם פרנסי מדריד הבירה.

ובתוך אותה שמורת טבע נמצאת עוד שמורה – קטנה אמנם – אך תוססת מאד … הקהילה היהודית.

זוהי, ללא ספק, אחת הקהילות המעניינות, המיוחדות והמרתקות בתבל. קהילה ששמרה יותר מ- 150 שנה על ייחודה ומקומה בחברה, על המנהגים והתרבות ועל יהדותה המוחלטת.

על אף העובדה שהצטמצמה והלכה בעשורים האחרונים (בשנות ה- 60 וה- 70 חיו במיליה כ- 6000 יהודים) עקב עזיבתם של רבים – מי לישראל ולדרום אמריקה בעיקר לוונצואלה, ומי ללימודים למלגה הקרובה למדריד ולברצלונה – דאגה ודואגת הקהילה לקיום כל המסגרות הנחוצות לחבריה.

 

בתי הכנסת בעיר

פרק מפואר מהווים בתי הכנסת בעיר. בתקופת הזהב של העיר בשנות ה-20 – 40 של המאה ה-20, היו פתוחים למעלה משמונה עשרה – כשישה מהם במרכז והשאר בשכונה היהודית ושאר השכונות.

ביקרתי בעיר, ביוני 2004, ומצאתי  6 בתי כנסת. אלה שבמרכז, פתוחים: בארבע מהם מתפללים שלוש תפילות ביום ושניים פתוחים בשבתות ובחגים. נשארו בעיר כ-900 יהודים, ולרובם קשרים משפחתיים בישראל, בה הם מבקרים לעיתים קרובות.

חייבים לציין את בית הכנסת "אור זרוע" ע"ש ימין בן-הרוש – סגן ראש העיר ופילנתרופ גדול, שבשנות ה-20 במאה הקודמת, בנה את בית הכנסת, אחד מהיפים  שראיתי והמהווה מקור משיכה לתיירות בעיר.

המקום תוכנן ונבנה כבית כנסת בבניין בן שלוש קומות ושוכן בקומה האחרונה, עם כניסה נפרדת בבניין. הריצוף והקירות, עד לגובה של כמטר, משיש לבן מבהיק שהובא באופן מיוחד מאיטליה. תקרה גבוהה ובה נברשות מפוארות, מחשמל וגם משמן לעילוי נשמת הנפטרים. היכל מפואר בנוי משיש ועץ מעובד, וכן התיבה היפה המוצבת באמצע כמנהג הספרדים, עם שילוב של שיש ועץ מעובד. מנורה ענקית מול ההיכל משלימה את התמונה.

……………………….

טיול בארץ

בקיץ 1953, הצטרפתי לקבוצה עליזה של  סטודנטים יהודים צרפתיים ונסעתי אתם לישראל לטיול של 40 יום.

הייתה זאת טעימה ראשונה בשבילי בארץ שתהיה בעתיד ביתי החדש. קודם עלי לראות במה מדובר. לא אעלה לארץ בצורה עיוורת.

הארץ הייתה אז בחיתוליה ואנחנו זכינו לראות נופים שונים ומגוונים.

טיילנו בכל הארץ, מראש הנקרה בצפון, דרך העמקים והגליל, בואך טבריה, על מימיה הכחולים של הכינרת, החולה עם הביצות, הירדן. דרומה לבאר-שבע, אז עיירה קטנה. מצדה, ביקור בשדה בוקר בה התגורר באותה תקופה בן גוריון. דימונה וירוחם שהתחילו לקלוט עליה, גם ממרוקו. ים המלח ששוכן במקום הנמוך בעולם, במלא הדרו, כשעדיין זרמו אליו מי הכינרת.

אילת שמנתה אז כמה בתים לחוף ים סוף, ואלמוגים יפים התגלגלו לחופה. עדיין לא הייתה עתירת בתי מלון וכל האטרקציות שיש היום, אבל הבתולים והבראשיתיות שלה חסרות בימינו. הר הכרמל ומפרץ חיפה המתפתל ליד העיר התחתית ועד עכו.

העיר תל-אביב, שגם אז הייתה כבר עיר הומה על בתי עסקיה, חנויותיה ובתיה ליד הים התיכון. את יפו העתיקה על צריחיה וסמטאותיה.

וירושלים, בעיקר, שהשאירה בנו רושם בל ישוער. טיול ברחובות ירושלים, בחלק החדש של העיר, אז לא הייתה בידינו העיר העתיקה. סיור במחנה יהודה עם הריחות של הירקות, הפירות והתבלינים, עם המסעדות השונות המציעות אוכל טעים של כל העדות. לראות את הציבורים השונים שמאכלסים את העיר – חרדים עם חילוניים, כמרים ונזירות – הכול בערבוביה ססגונית.

נאמר שהקדוש ברוך הוא חילק עשר מנות של יופי בעולם, ותשע מהם קיבלה ירושלים.

 

במסגרת הטיול חילקו אותנו למספר קבוצות לצורך הכרת צורת החיים בקיבוץ.

שהיתי בקיבוץ עין צורים, קרוב לאשקלון, שמונה ימים, בהם עבדתי בעזרה לבניית מחלבה גדולה, שבנו באותם הימים משום שהייתה להם רפת עם מספר גדול של פרות.

קמנו בבוקר בסביבה כפרית שבה אפשר לנשום אוויר צח. ריח השדות והמטעים, אותם שאבנו לריאותינו מדי בוקר הוסיפו לנו בריאות.

התפללנו יחד עם חברי הקיבוץ, ויצאנו אתם לעבודה. ישבנו אתם בחדר האוכל, שוחחנו אתם הן במועדונים והן על הדשא. הוזמנו אליהם הביתה. במילה אחת: קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ובהרבה אהבה וידידות.

חוויה מרנינה ומרגשת הייתה השבת בחדר האוכל של הקיבוץ המלא חברים, ואורחים שהגיעו גם בלי הזמנה. שירה אדירה, פיוטים של שבת מפי מאות אנשים, ששרים בדבקות ובאהבה.

אלא מחזות שיישארו כזיכרון חי שנים רבות, ובוודאי הוסיפו להחלטתי מאוחר יותר לחזור לארץ הטובה הזאת.

לא התאכזבנו. חזרנו מלאי ציונות ואהבה לארצנו.

"הארץ רחבה ויפה ואנשיה טובים", התחלתי את המאמר שכתבתי לאחר מכן בצרפתית. "כדאי לבקר בה ולחיות שם, לא תתאכזבו", המשכתי  ותיארתי את החוויה שהביאה אותי לאופוריה.

……………………..

עולה ארצה לבדי

"אימא, החלטתי, אני מתחיל להתארגן לעליה לישראל". בלב כבד יצאו המילים מפי. המילים כאילו נפלו עליה ומיד החלו הדמעות להופיע בזווית העין, ירדו על לחייה והיא ללא אומר התרפקה עלי וחיבקה אותי.

לאחר מכן ראיתיה מתפללת, שפתיה נעות, מבקשת מריבונו של עולם שישמור עלי. הרבה שעות תפילה קיבל ממנה הבורא באותם הימים.

"לא יהיה לך קל בארץ, בני", כך אבא הושיב אותי לידו לשיחה.

"אני מקווה שתצליח. זו בכל זאת הארץ שלנו. אבל אם תרגיש שאתה לא מסתדר תמיד תוכל לחזור. דלת ביתנו תמיד תהיה פתוחה לפניך ואנחנו תמיד נהיה פה בשבילך", סיים בקול רך ושקט.

בעיני עמדו דמעות, דבריו רגשו אותי יותר מכל דמעותיה של אימא.

אבא המשיך והסביר ועוד נתן לי עצות, כהנה וכהנה.

אבא הסביר לי יפה את הקשיים שבהם אני עלול להימצא. ועוד אמר לי: "בע"ה תצליח ותתחתן ויהיו לך ילדים, והנה בקשתי, הילד הראשון תקרא לו "סעדיה" על שם הצדיק ר' סעדיה הדטי הקבור קרוב לעירנו, זכותו תגן עלינו.

…………………..

טסתי למלגה, ובהמשך לגיברלטר, בה זכיתי לקבלת פנים חמה מקונסול כבוד של ישראל, ר' דוד בן-נעים ז"ל, חמיו של דודי יעקב אלמוזנינו ז"ל.

האנייה "ישראל" עשתה את הפלגת הבכורה לישראל דרך גיברלטר. הגעתי אליה במכוניתו של קונסול ישראל, עם דגל ישראל, הבא לברך לרגל ההפלגה הראשונה. עם העלייה לאנייה, נוצר הרושם שחלק מארץ ישראל בא לקבל אותך: אותיות בעברית בשלטים ובכתובות, צוות האנייה עם הבגדים המיוחדים, האוכל הכשר וכו'.

האם אני חולם?

…………………………

המפליגים באנייה היו מורכבים מאנשים שבאו מארצות שונות.

השפות שנשמעו היו בעיקר אנגלית, צרפתית, ספרדית, ערבית ועברית. למרות זאת מהר מאד נוצר קשר בין כולם.

ההתרגשות הייתה גדולה בראותנו מרחוק את חיפה על הנמל שלה, האניות העוגנות במים השקטים, העיר התחתית על בתיה הססגוניים והבתים המטפסים במעלה ההר לכיוון שכונת הדר הכרמל. כולנו עמדנו על הסיפון  ועינינו לא שבעו מלצפות ולבנו לא פסק מלפעום בחוזקה.

"היינו כחולמים בשוב ד' את שיבת ציון", מלמלו שפתי.