אוהל יעקב

לסמדר ולזבולון ויצמן,

פעמים רבות שמעתי מילדיי, נכדיי ובני משפחה אחרים, שכדאי לכנס את הסיפורים שאני מספר בספר, בצורה מסודרת. אף פעם לא הצליחו לשכנע אותי לשבת מספר שעות ליד המכתבה ולהעלות דבריי על הכתב.

 

הילדים והנכדים אומרים: "על כל נושא יש לסבא סיפור". כמו: “הנה מקרה, בדיוק כזה היה לי לפני שנים…”; “פה ישנתי בלילה כשהייתי בצבא…”; “כאן טיילתי עם אימא…”; “כאן טיילנו עם עינת והדר…”.

הסיפורים רבים, אבל ללא רצף, ובאים באקראי בהתאם להתרחשות רגעית זו או אחרת. כל משפחה, או הרכב ילדים ונכדים, זוכים במנת סיפורים משלהם.

המפגש עם סמדר הביא אותי לניסיון גדול – לנסות להביא, בנושאים מגוונים ובאופן מרוכז, את ה”סיפור שלי”. ההקשבה, ההערות, וההכוונה נעשו באווירה נעימה, חיוך, והתעניינות. אווירה כזו מושכת את לשון המספר יותר ויותר, ואז גם הסיפורים קולחים. כל סיפור הוא כמו קרון ברכבת נוסעת, סוחב אחריו את הקרון הבא ואת תכולתו.

ל”מקשיבה”, כמו סמדר, גם הידע והכישרון לדובב את המספר, ולהעלות מנבכי זיכרונו אירועים ופרטים נידחים. שיות אובדות כאלה, שללא עזרתה היו נעלמות. 

כך נבנה הספר שבידנו – פרק אחר פרק, אנקדוטה אחת ועוד אחת. ההיסטוריה של ארץ ישראל השתלבה בהיסטוריה הפרטית, המשפחתית, ונולד הסיפור כמו שהוא מובא בספר.

ברור לכולם שהספר לא מכיל את כל "סיפורי סבא". אבל, לפחות, יש חוט שדרה מגשר בין האירועים והסיפורים.

הסיפורים האלה ושכמותם נראים כתלושים מהמציאות היומיומית הרגילה בחיים של כולנו בהווה. השילוב עם תעודות ומסמכים מגבה את התוכן ומאשש אותו.

עימוד הספר תוך שילוב התמונות והכתוביות, זוהי עבודה מיוחדת, המהווה השלמה לסמדר, שאוספת פרקי סיפור ואירועים אווריריים משהו.

סמדר וזבולון מצליחים לזהות את טיפוס המספר, ולהתאים עצמם לדמות. התוצאה – ספר בעל סגוליות, בעל ערך היסטורי ונוסטלגי, שמייצג את המספר וסביבתו. ספר כזה הוא הספר “אוהל יעקב”, אותו הוצאנו – ציפי ואני, יחד עם סמדר וזבולון, כצוותי משימה.

תודתי נתונה לסמדר ויצמן המובילה ולזבולון, שתמך בנו והשתתף בתהליך ההפקה והעריכה. נברך שתצליחו להתאים עצמכם למספרים נוספים, כל אחד בתחומו, ותצליחו לייצגם כמו שייצגתם והעליתם אותי.

 

ברכות נאמנות מקרב לב, ממני, יעקב – דמות הנושא של “אהל-יעקב”, ומאשתי ציפי, אשר לא תמיד מופיעה בחזית הסיפור, אבל היא זו שמלווה ומשתתפת בכולו.

 

מתוך הספר "אוהל יעקב"

קול שריקת משרוקית נשמע בשכונה, ולאחר מכן קריאות רמות “קרח, קרח". לא היה צורך בקריאות הללו. כולנו ידענו את פירוש שריקת המשרוקית – בוצ’ה (ברוך) קליין, מחלק הקרח הגיע עם עגלתו, אותה משך סוסו הצייתן. שריקת המשרוקית הוציאה מביתם את דיירי הרחוב, אשר באו לקנות קרח.

“היום ניקח רק חצי". היה זה אמצע השבוע ולא היה צורך בבלוק שלם. בסוף השבוע היינו קונים שלם, לשישי-שבת. היה עלינו להצטייד ליומיים.

קניית קרח נראית היום כאילו חיינו בימי הביניים. לא, היה זה בסך הכול בשנות החמישים של המאה הקודמת. המקררים אז היו תיבות לא גדולות, בהן אחסנו את הקרח בתא העליון והוא היה ניגר בהדרגה, תוך כדי הפשרתו, אל מדף מדופן. וכשזה התמלא מים, היו מוציאים אותו ושופכים את המים בחצר. בתאי המקרר אוחסנו דברי המזון והתבשילים. היה זה חידוש מאין כמוהו בתקופה ההיא.

שנים קודם גם קרח לא היה והיו שיטות קירור פשוטות, ובכלל קשה היה לאחסן אוכל לתקופה ארוכה. היה צורך לבשל מדי יום, ולאכול מיד.