כמו פרח בר
מאת: סמדר ויצמן - סיפורולוגית, כותבת סיפורי חיים
קטעים נבחרים מתוך הספר
"זה לא התינוק של דבורה. אני במו עיניי ראיתי אותו וזה בכלל לא דומה לו, התעקש דודי שמעון מרכוס.
תביאו את התינוק, צריך לעשות לו ברית", נשמעו קולות קצרי רוח של בני משפחה ואורחים, שבוודאי רצו לסיים את העניין, לאכול ולשתות ולחזור לעבודתם.
דודי שמעון עמד על דעתו ולא נתן לברית להתקיים. הוא הביא את האחות והורה לה לעלות למחלקה ולבדוק. ואמנם התברר שהדוד צדק. התינוק שהובא הוחזר, והפעם הביאה האחות אותי, ושמי בישראל יהודה, על שם סבי – אבי אבי ז"ל
—
בפינת הכיתה, כפי שהיה בכול הכיתות בבתי הספר השונים בארץ, עמדה קופסה כחולה. בפתחה העליון חריץ לתוכו היינו מחליקים את המיל (כסף, כמו עשירית האגורה) ולאחריו עוד אחד.
—
"בחור האם יש לך חברה"? זרקה גברת קאופמן שאלה ישירה, מבלי ללכת סחור סחור.
התבקשתי לבוא אליה לתקן רדיו מדגם 'בטהובן'.
"אין לי חברה כרגע".
כעבור ימים מספר הגעתי להחזיר את מכשיר הרדיו המתוקן.
"תכיר את אביטל, בת השכנים", הציגה גברת קאופמן את רעייתי לעתיד.
—
המשכנו ליריחו. הרדיו היה פתוח. "הר הבית בידינו", שמענו את הידיעה.
"חוליה טכנית", נשמעה פקודה בקשר, "חלצו טנק שנתקע בדרך. מהר. דחוף".
דוהרים ומגיעים אל הטנק. ומי בין חברי צוות הטנק? יוסי צוקרמן, שהיה תלמיד מצטיין ועזר לי בהכנת שיעורי בית.
התקלה תוקנה והמשכנו לכיוון יריחו כשהטנק מאחורינו.
יריות לעברנו. הורדנו את הראש והסתתרנו מאחורי ארגזי הכלים, עד שהטנק, ובו חברי יוסי, המטיר אש תופת כלפי היורים, אשר הרימו ידיהם ונכנעו לנו.