משואה לקצונה בצה"ל

העמידו את הגברים בשורה, זה לצד זה, נאלצים לחפור בור, לעמוד על הקרש שהונח על פיו, וחיילים רומנים צלפו בהם ברוביהם.
נופלים היו אחד אחד לתוך בור הקבורה שכרו לעצמם. הגיע תורו של אבא, גם הוא בין הנידונים למוות. רובה החייל היה מכוון ואבא, בקריאת "שמע ישראל" הכין את עצמו לגורלו.
"למטרה, אש". אולם טרם הסתיימה הפקודה "אש", נשמעה לפתע צעקה "הלט, הלט" (עצור, עצור, בגרמנית). בשנייה האחרונה נמנעה יריית המוות. "אני צריך לתחקר את האיש הזה, הוא מרגל רוסי", קרא הקצין הגרמני, וכך הציל את אבא, שלא האמין, ותהה אם עדיין הוא כאן, או כבר בין המתים.
באחד הימים נכנסתי לחצר בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב. עקפתי את הבניין והגעתי אל הצורף שעבד שם מאחור. "אני רוצה לעשות ציפוי זהב לדרגת הסג"ם שלי", ביקשתי והושטתי לו את הדרגה. דרגה זו סימלה בעיניי את הדרך בה עברתי מאז השנים הנוראות בשואה, כילד חסר כול, נתון לסכנת מוות בכל רגע, שחייו שווים כקליפת השום, ועד לרגע זה בו אני קצין בצבא הגנה לישראל במדינת היהודים.
אני, מרדכי הייטנר, הילד הנרדף, זכיתי להינצל וגם להגשים חלום - להגיע למדינה. ולא זו בלבד, אלא גם לשרת בה כקצין.

מתוך סיפור חייו של מוטקה הייטנר, שאני עוסקת בכתיבתו בימים אלה.
סמדר ויצמן - כותבת סיפורי חיים