יציאה לחרות עם דרכון נאצי

נפתלי מאיר יוצא – בזמן מלחמת העולם השנייה – באנייה החוקית האחרונה, אל חוף מבטחים בארץ ישראל

 

אחרי מספר ימים נשלחו הגברים היהודים לעבודת כפייה. אנחנו נשלחנו  לעבודה במחצבה.  אבא וגברים אחרים עבדו שעות רבות, הגב הכפוף  כאב, הסלעים מאנו להישבר, ורק לאחר דפיקות רבות בפטיש החלו לעוף השברים לכל עבר.

היה על אבא להיזהר פן יעופו נתזים לעיניו. ידיו רעדו מן המאמץ להרים בכל פעם את כובד משקלו של הפטיש. מחמת הקור העז, קפאו ידיו ולא יכול היה לאחוז  בין כפותיו את  ידית הפטיש. אבא שכבר לא היה אדם צעיר לא תמיד הצליח לעמוד בקצב הנדרש.

המשאית עמדה מוכנה לקליטת אבני המחצבה השבורות ועל העובדים היה להעמיס אותן.  היינו במרחק של כ- 30 ק"מ מפרידברג. לא רחוק ממקום עבודתנו היה בית הסוהר רוקנברג. עבדנו בחברת אסירים פליליים.

 

כבר הייתי בגיל שהיה עלי להצטרף לעבודת הכפייה.

יצאנו בבוקר בטרם זרחה השמש וחזרנו לעת ערב עם שקיעתה. וכך לפני צאת החמה ועד צאת הנשמה עבדו הגברים היהודים מפרידברג בעבודה קשה ומייגעת ביותר. לא הרבינו לדבר באותם ימים, בדרך כלל שתקנו ביחד. היינו עייפים ומדוכאים ולאיש לא היה חשק לדבר יתר על המידה.

 

באחד הערבים עת חזרנו מהמחצבה, קראה לי אמי  "יש מכתב ממוען אליך".

 

הפספורט של הרברט מאייר (נפתלי מאיר) חתום על ידי נציג רשויות השלטון הנאצי בגרמניה

הפספורט של הרברט מאייר (נפתלי מאיר) חתום על ידי נציג רשויות השלטון הנאצי בגרמניה

מעולם איש לא פתח בביתנו דבר דואר שלא היה שייך לו אישית.

במהירות ובלב פועם פתחתי את המעטפה. אכן כפי שייחלתי הגיעה אלי הודעה שהסרטיפיקט (אישור עלייה) שלי לעלייה לארץ ישראל הגיע. חיכיתי לו בכיליון עיניים. איבדתי כבר תקווה שהאישור יגיע אי פעם. השמחה והתקווה חזרו אלי. הייתי מאושר פתאום.

המלחמה כבר פרצה באותה עת. שנת 1939 וגרמניה פלשה לפולין. הרדיו הרבה לשדר את נאומיו של גבלס שר התעמולה. קולו  המתלהם  הצעקני מהדהד עד היום  בראשי. אני זוכר בבירור שאמר: "אלוהים אל תעזור לאויבנו, לנו אתה לא צריך לעזור אנחנו כבר נסתדר. נעזור לעצמנו".

——————

היה עלי להגיע לתחנת הגסטפו כדי להחתים את הניירות שלי לאישור היציאה מגרמניה. נסעתי לבאד-נוהיים. המרכז שלהם בעיירה היה באחד מבתי המלון היהודים.

חרדתי מאוד לקראת המפגש עם אנשי הגסטפו הידועים לשמצה.

אולי לא אסע לשם, אך מיד ביטלתי את המחשבה הזאת. עלי להחתים את ניירותיי, אין ברירה. אך לך תדע מה צפוי לי שם. אם הנאצי שיקבל את פני יסביר לי פנים  ומצב רוחו יהיה טוב עליו הרי שאצא מהעניין בצורה טובה, אך אם יהיה כעוס ומעוצבן עלול אני לצאת בעור שיני במקרה הטוב ובמקרה הרע מי יודע … אולי יחליט לעצור אותי.

החלטתי שעלי לקוות לטוב ונסעתי. הנאצי הצעיד אותי ימין ושמאל בצרחות שכמעט קרעו את עור התוף באוזניי. אז פקד עלי לעמוד דום. "מה תעשו שם יהודונים בפלשתינה, איזה מין ארץ תהיה לכם שם"?

כולכם פחדנים ועצלים, מעניין איך תיראה המדינה שלכם אולי זה יהיה סופכם שם, אתה עוד תצטער שעזבת" הוסיף ולעג. ממרחק שנים נדמה לי  שהיה שיכור.

אני נאלמתי דום ולא עניתי. שתקתי. נכנסתי לגוב האריות ועלי להשתדל לצאת משם בשלום.

הוא החתים את הפספורט והניירת  שלי. יצאתי משם. נשמתי לרווחה.

זהו אני בדרך לארץ ישראל.

——————

"אימא, עליכם לדעת  משהו". הייתי מתוח, היססתי, גמגמתי.

"כן מיין קינד, יש לך איזו הודעה אלינו"?

יתכן שכבר הרגישו דבר מה, לי היה קשה מאוד לבשר את הבשורה.

לבסוף הרהבתי עוז. "הורים יקרים, כמה שזה לא קל החלטתי לאור המצב כאן ולאהבתי את ארץ ישראל להעלות במסגרת "עליית הנוער" וגם קיבלתי אישור כניסה לארץ". אמרתי מהר לבל אתחרט.

דממה  מעיקה השתררה. לכמה שניות אפשר היה לחתוך את המתח באוויר.

דמעות נקוו בעיניה של אימא והחלו לרדת על לחייה. היא הצמידה את מטפחתה לאפה וקינחה אותו כמה פעמים.

"טוב, ילדי היקר, אם זה רצונך מי אנחנו שנעמוד בדרכך". אמרה בין התייפחות אחת לשנייה. אבל אנחנו ניוותר לבדנו.  עד כה לפחות אתה היית אתנו".

"אימא", ניחמה הרטה בקול רך, "אתם לא לבד אני נשארת אתכם".

מי יודע אם אי פעם נשוב לראותך", ניגבה את עיניה ואת אפה. אבל לשווא הדמעות פרצו ללא כל שליטה.

——————-

שיכורים משמחה ומעייפות הבטנו בבוקר מערבה לחזות בחלום המתגשם. היינו ערים לגמרי לא חלמנו, עיר הכרמל הציצה אלינו מבין הערפילים.

חודש מרץ. עדיין היו ימים קרירים וגשומים. על ראש הכרמל נראו הבתים הראשונים, צנועים מוחבאים בסבך הירק. לאחר מכן נראו בתים במורדות ההר  ואז התגלה הנמל בכל תפארתו. נשמתנו נעתקה רחש עבר בינינו ואחר כך קריאות רמות של התפעלות.

——————–

התפוזים שבהם כיבדו אותנו מתקו לחכנו כאילו היו הדבר הטעים ביותר שאכלנו מאודנו. מי בכלל זכה אי פעם לאכול תפוזים בכמות כזאת ובשפע. תפוז היה מצרך נדיר בארץ הולדתנו.

 

ממשלת המנדאט הבריטי מאשרת בחתימתה - על הפספורט הנאצי - את אישור הכניסה של הרברט מאייר (נפתלי מאיר) לארץ ישראל

ממשלת המנדאט הבריטי מאשרת בחתימתה – על הפספורט הנאצי – את אישור הכניסה של הרברט מאייר (נפתלי מאיר) לארץ ישראל

הגענו לנמל, האנייה עגנה. הגענו לחוף מבטחים לארץ חמדת אבות פה תתגשמנה כל התקוות. כך זה נראה אז. לאן שלא פנית ראית יהודי, עובדי הנמל היו יהודים וזה עורר התפעלות.

——————-

באחת השבתות ראיתי מחזה שלא יישכח, למרות שעוד ראיתי כמותו לאין ספור לאחר מכן. יהודי עטוף בטלית צעד ברחוב, הלך לכיוון בית הכנסת או חזר ממנו. זו הייתה  לי הפעם הראשונה שראיתי מחזה כזה,  אכן אין זאת תמונה  נדירה בארץ, לא כן היה בגרמניה. יהודים לא היו מעיזים להציג את יהדותם ברבים מפחד וחשש פן יינזקו על ידי גורמים עוינים בסביבתם. ילידי הארץ הזאת לא יוכלו להבין זאת. רק מי שבא מסביבה זרה שהיו בה גלויי אנטישמיות יכול היה להתפעם כמוני ולראות במחזה זה את הסמל  המוחשי למילים "להיות עם חופשי בארצנו".

לא הייתי דתי ומאמין, אבל  מראה איש ההולך עם טלית ללא חשש, זה היה נראה בעיני נהדר ומיוחד.