אבו מוחמד
מאת: סמדר ויצמן - סיפורולוגית, כותבת סיפורי חיים
"היכן ההורים"? שאל אבו מוחמד בקול חמור, כשהוא מתבונן בי במבט רציני ביותר.
"אינם בבית, נסעו לירושלים".
"והיכן מאיר ויחזקאל"?
"גם הם לא בבית".
"תברחו מכאן מהר. אחי הערבים מתכננים לשחוט אתכם אחד אחד. מה שהיה ב-29 ו-36 זה כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לכם". כך הזהיר אותי אבו מוחמד שותפו של אבא שעבד יחד עמו.
"לאן נברח? איך נברח"? הייתי בן אחת עשרה, לבד בבית.
"תברחו דרך ההרים לכיוון מערב אל חיפה אל אחותכם", הורה באצבעו לכיוון מערב. "כאשר יטבחו אתכם לא אוכל לעזור לכם. אם אעשה זאת ירצחו גם אותי ואת משפחתי". "אל תתמהמהו, תזדרזו וצאו לדרך", פקד עלי. בקולו נשמעה נימה של קוצר רוח.
חוסייני סלאמה שהיה ידוע בכינויו אבו מוחמד על שם בנו הבכור, עסק עם אבא בענייני חלב ובקר למסחר וגם בין היתר במכירת הדסים ואתרוגים לפני חג הסוכות. הדסים טובים וכשרים גדלו בהרי כנען וברמת הגולן (הדס כשר כשהוא לפחות באורך של 30 ס"מ, ושלושה עלים יוצאים מקנה אחד). אבו מוחמד טיפל בעניין קטיף ההדסים. היה צורך לסדר אותם, לגזום את הקצוות כך שהענפים יראו יפה. הוא היה אחראי לסידורם ביחידות של חמישים, עטיפתם במטלית לחה כדי שישמרו על רעננותם והבאתם בשקים. בדרך היה עליו לחצות את הירדן שמימיו הגועשים והשוצפים כמעט הטביעוהו, וכך תוך כדי שהוא מסכן את חייו למען ההדסים של היהודים, הצליח לצלוח את הירדן ולהגיע לצפת. אבו מוחמד היה נשוי אמנם לאישה ממשפחת חא'ג אמין אל חוסייני, שהיה מנהיג הישוב הערבי בארץ בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ועורר את הערבים לפרוע ביהודים, אבל הוא עצמו היה איש מתון שוחר שלום ובעד דו-קיום בין הערבים ליהודים.
הבנתי שהמצב חמור ואבו מוחמד הגיע להזהיר אותנו מתוך דאגה כנה ואמתית לשלומנו. הוא הגיע ביום שישי לפני המצור על העיר, וניתוק הקשר עם הרובע הערבי.
"מה הערבי הזה רצה? מה הוא עשה כאן?" הגיעו ושאלו שני אנשי פלמ"ח, לאחר שאבו מוחמד הלך.
"הגיע כדי לשלם חוב לאבא וגם הזהיר אותנו מפני הרעה שעומדת לקרות מצד הערבים והציע שנברח". חששתי שיתפסו את אבו מוחמד, יתחילו להציק לו בשאלות והוא הרי התכוון לטובתנו. שני הלוחמים חיפשו אותו, אבל הוא כבר נעלם. מאז לא ראינו אותו.
"יש כאן תושבים בני צפת לשעבר"? פניתי לגרי מחנה עין חילווה לשם הגענו במלחמת לבנון הראשונה, ואני לבוש במדי צה"ל.
"יש כאן שכונה שלמה. את מי אתה מחפש"? וכאן עמדו ומנו באוזני שמות שונים. האזנתי בתשומת לב, השמות לא היו מוכרים לי. "חוסני סלאמה", נזרק השם לחלל.
ליבי החל לפעום מהתרגשות, "היכן הוא"?
"לפני עמד אבו מוחמד. מיד זיהיתי אותו. קומתו שחה והוא נראה זקן יותר.
"האם אתה זוכר אותי? אני הבן של אבו נעים". תוך שנייה כבר היינו חבוקים איש בזרועות רעהו. נדמה היה לי שאני רואה דמעה או שתיים בזווית עיניו.
החל שואל אותי לשלומם של בני המשפחה אחד אחד.
"מה שלום ההורים"?
"לצערי כבר אינם בחיים".
"מה שלום נעים"?
"בסדר גמור, הוא בתפקיד של אמרכל בית החולים בצפת".
"שיהיה בריא. ידעתי שיהיה בתפקיד נכבד תמיד היה חכם".
וככה עוד ישבנו ושוחחנו כהנה וכהנה, עד שהיה עלי לעזוב.
לפני כן מסרתי לו חמש מנות קרב שהיו ברכב. הבטחתי שעוד נחזור וניפגש.
"מה אתה אומר?" התרגש יחזקאל, אחי, למשמע הידיעה שמצאתי את אבו מוחמד. באחת חזרנו שנינו לילדותנו, זיכרונות העבר הציפו אותנו.
יחזקאל לא המתין זמן רב, מיד התקשר למנחם בגין, שהיה אז ראש ממשלה (השניים היו מיודדים מאוד) וביקש שיסדרו לו אשרת כניסה ללבנון.
"הוא עזר לנו עוד מתקופת פעילות האצ"ל. תמיד עמד לצדנו. אני גם מבקש להביאו לצפת וגם לאשפזו בבית החולים אצלנו, שיבדקו את עיניו. הוא סובל מבעיות בעיניים. ואם יש צורך בניתוח שיעשו לו זאת כאן, בבית חולים זיו בצפת", כך ביקש יחזקאל ממנחם בגין.
האישור להכניס את אבו מוחמד לארץ הועבר דרך אלוף פיקוד הצפון ויחזקאל הביא אותו בג'יפ.
כך מצאנו עצמנו עם אבו מוחמד שמצא משכן ארעי במחלבה במשך אירוחו אצלנו בצפת.
הוא נותח בעיניו בבית חולים זיו וראייתו השתפרה. נעים היה ממונה על כל הסידורים הנדרשים בבית החולים. לאחר מכן עוד שהה עמנו למעלה משלושה שבועות ובילה אצלנו. אנחנו כמובן עשינו ככל יכולתנו להנעים לו את שהותו. חגגנו עמו במשך כמה וכמה ערבים. היינו מגיעים למחלבה יושבים משוחחים ומעלים זיכרונות. כך גמלנו לו על מסירותו ונאמנותו לנו בעבר.
באחת הפעמים הסביר לנו אבו מוחמד מדוע נצחנו אותם במלחמת העצמאות. "לא בגלל שהייתם חזקים מאתנו, אלא עקב חוסר הלכידות והמחויבות איש לרעהו אצלנו. בניגוד לכם, גם פעלנו איש נגד רעהו. הכוחות הסורים, הירדנים והעירקים הגיעו לא במטרה לסייע לנו", המשיך האיש בהסברו, "אלא לקחת לעצמם את המקום ולקצור את התהילה בכך שחיסלו את היהודים. הם אפילו פגעו בנו הערבים תושבי המקום בכך שהיו משתלטים על רכושנו ובעיקר מזוננו. שקים של חיטה וכל הבא ליד היו לוקחים ואוי למי שעמד בדרכם. עד כדי כך היה המצב חמור שהיה עלינו להחביא את מוצרי האוכל בתוך הקירות בכוכים נסתרים, כדי שלא ימצאו (גם אנחנו ידענו שכשיש בליטה בקיר כנראה זה דבר שהסתירו הערבים)".
הוא ידע אידיש על בוריה. דיבר כאילו הייתה שפת אמו. כמובן שלמד אותה אצלנו בעקבות הקשר שהיה לו עם דוברי האידיש בצפת.
"ג'בריל" כך כינה אותי, "אני רוצה לראות את המוסך שלך".
"בכל הכבוד אתה מוזמן". הבאתי אותו בשמחה והכנתי לו את הקפה האהוב עליו.
"ברהם מה שלומך"? פנה לאברהם ראובני (ממשפחת ראובני הידועה) שהיה פקיד בכיר בבנק לאומי ונכנס לתקן את מכונית הפולקסוואגן שלו.
הביט בו אברהם ולא הבין מי לפניו.
"אתה הבן של ניסים רובן נכון"?
אברהם לא הצליח לסגור את פיו מרוב תדהמה, עוד שעה ארוכה, גם כאשר הבין מי הוא הדובר.
"אבו מוחמד", עמדתי לשאול אותו קושיה שיתכן ותהיה קשה ומביכה, אבל לא יכולתי להבליג למרות שהיה זה למורת רוחם של יחזקאל ונעים, "אתה יודע היכן קברו את מנחם לאחר שרצחו אותו? אתה יודע, לנו היהודים מאוד חשוב שלכל אדם יהיה קבר ומצבה.
דממה נפלה במקום. כמה שניות איש לא דיבר.
"אני לא הייתי בצפת בזמן הזה, אלא בבירות לטיפול עיניים", סוף סוף נשמע קולו של אבו מוחמד נבוך מאוד.
"בכל זאת כשחזרת משם בוודאי שמעת על המקרה, אולי בכל זאת אתה יודע דבר מה שיכול לעזור?" לא הרפיתי ממנו.
"לא ערבים מצפת עשו את הרצח הזה, אלא פרחחים מכפרי הסביבה. היו שמועות ששרפו את הגווייה ויש אומרים שזרקו אותה במערה ליד עכברה (כפר ליד צפת).
למחרת בבוקר יצאנו קבוצה של אנשי המשפחה יחד עם אבו מוחמד לחפש את המערה.
האזור השתנה, כבר לא היה כפי שהוא זכר אותו משנת 1948 . "זאת המערה" הצביע על מקום בעל פתח צר, אליו הזדחלנו ונכנסנו פנימה. אכן במקום נגלו לעינינו שרידי עצמות וגולגלות. יחזקאל אסף לתוך שק ושלח למחלקה לזיהוי חללים של היחידה להנצחת החייל. התשובה שקבלנו הייתה מאכזבת, שלילית. הצעיר ביותר מבין אלה שעצמותיו נמצאו היה בן 25 , מנחם היה בן 17 במותו. עד עצם היום הזה לא מצאנו קצה חוט היכול להוביל למציאת גופתו.
מוחמד חזר למחנה בלבנון.
"האם אשתי יכולה גם היא להגיע ולבקר בעיר?" התקשר אלינו אבו מוחמד כעבור זמן קצר ושאל.
"היא מבקשת לפקוד את קבר אביה".
יחזקאל כמובן סידר וקיבל אישור לכך, ואום מוחמד הגיעה.
דמעותיה נשפכו כמים בעת שעיניה ראו שוב את הבית בו גרו, את העץ בחצר ופריטים נוספים. כל דבר הזכיר לה את העבר.
היא ירדה גם לפקוד את קבר אביה בכפר דהריה (נמחק לגמרי בזמן המלחמה, תושביו היו מאוד עוינים ליהודים). השתטחה על קברו ושוב זרמו דמעות רבות. אז לפתע החלה לחפור באדמה. כעבור כמה דקות נגלה לעינינו הנדהמות … מפתח גדול מברזל לנעילת בית. רגבי עפר היו דבוקים אליו, אך הוא נשמר היטב בשלמותו ולא נעלם במשך השנים. אמנם החלודה אחזה בו, הלחות שבאדמה גרמה לכך, אבל שם גם היה מוגן. גם איתני הטבע לא יכלו לו, גשמים וסערות לא גילוהו. היא אחזה במפתח והתרגשותה הלכה וגברה.
"בעת שהיה עלינו לפנות את הכפר, החזקתי בידי את תינוקי ולא יכולתי לקחת גם את המפתח. אז טמנתי אותו כאן ליד קבר אבי. חשבתי הרי בעוד כמה ימים נחזור ואקח אותו". הימים הפכו לשנים.
"אקח אותו איתי עכשיו, יותר לא אשאיר אותו כאן". קולה היה החלטי.