מלכודת מפתיעה
מאת: סמדר ויצמן - סיפורולוגית, כותבת סיפורי חיים
מהונגריה המשכתי לרומניה, שם פניתי ל"צֶ'פּרֶה" – חברת הרכבות הרומנית והצעתי להם את התוכנית שקיבלתי מגרמניה, להפעלת רשת רכבות מתוחכמת, שהגרמנים הזמינו משוויצריה.
הגעתי למשרד המתאים ברומניה, ביקשתי להיפגש עם הממונה או המנהלים שהנושא קשור אליהם. ביקשו ממני פרטים אישיים ומסחריים. שאלו איפה אני מתאכסן. מסרתי את הכתובת בבוקרשט. אמרו לי שתוך כמה ימים אקבל הזמנה או סירוב. הייתי תושב העיר לשעבר. עברו כבר יותר מ-20 שנים – הייתי בבית ולא בבית. ביום השני קיבלתי טלפון מהמשרד הנ"ל עם הזמנה לאותו היום בעוד כמה שעות, לפי הכתובת שקיבלתי. התכוננתי נפשית לפגישה עם הניירת והתוכניות. לקחתי מונית ונסעתי לפגישה.
דפקתי בדלת נעניתי בהוראה "כנס". בקצה החדר הענק והריק ניצב שולחן בודד ומאחוריו אדם קירח שמן ונמוך שדמה לחרושצ'וב (מנהיג ברית המועצות לאחר סטלין). התקדמתי מהדלת לעבר הדמות שישבה מאחורי השולחן. עם כל צעד גדלה הרגשת אי הנעימות שלי. ידי המושטת ליצור שישב שם נשארה תלויה באוויר.
"שב", פקד עלי האיש.
זה עשה לי חשק להסתובב וללכת הביתה. הקור שנשב מאותה דמות ומהחדר הריק הקפיאה אותי.
"אתה פליקס. למה בפספורט שלך כתוב אפרים"?
"משום שאני אזרח ישראלי ולא רומני".
"למה עזבת את רומניה"? שאל בגסות. בקולו נשמעה נימה של קוצר רוח.
"קבלת הפנים שלך לא אופיינית לעם הרומני", העזתי לומר. לא הייתי אזרח רומני. הרשיתי לעצמי להביע את שאט נפשי מקבלת הפנים הבלתי ידידותית הזאת. "בארץ ישראל לא משתמשים בשמות לועזיים, לכולם יש שמות עבריים", הבהרתי לו בנימוס.
"גרת באוייצילור 12 נכון"?
"כן נכון", אישרתי.
"הכרת שם אחד בשם אנדרי"?
"הכרתי, היה חבר שלי".
מבטיו היו מכוערים הוא נראה לי כמפלצת רעה.
"איך יתכן שעזבת את רומניה מיד לאחר שהרוסים שיחררו אותה מעול הנאצים"? הביט בי במבט נוקב.
"אני רציתי להגיע לארץ ישראל, זה היה חשוב לי ביותר".
כך המשיך וחקר אותי על משפחתי ועזיבתנו את רומניה. קמתי לעזוב. "אדוני אתה לא נוהג עמי בצורה מנומסת, אתה חצוף ואני לא מוכן לענות לך יותר. ברצוני להפסיק את הפגישה וללכת". בקולי ניכר חוסר הסבלנות שהשתלט עלי.
"שב, אתה תעזוב כשאומר לך", פקד עלי.
"אני לא מסכים שתדבר אלי כך אדוני, אני רוצה ללכת". קמתי ממקומי.
גם הוא קם ממקומו שמעבר לשולחן ונעמד לידי.
"אתה תשב", ציווה עלי בשנית, בקולו הנוקשה ובצורה חצופה.
"לא, אני הולך".
הייתה לי תחושה שהסתבכתי. המשטר היה קומוניסטי. זה לא משטר דמוקרטי, בקלות יכולתי למצוא את עצמי במעצר. התקדמתי לעבר הדלת.
"תשב מיד בחזרה", הפעם הרים את קולו וצעק.
"לא אשב אתך".
"מטומטם, אני אנדרי, איך לא זיהית אותי"? אמר לי ספק מתבדח ספק מוכיח אותי.
נפלנו איש על צוואר רעהו. נימת קולנו השתנתה לנימה של שמחה. אכן היה זה אנדרי חברי משכבר הימים. הבקשה שהעברתי ברומניה הגיעה לידיו והוא שזכר אותי, סידר כך שאגיע אליו. הוא ארגן את כל ה"הצגה" הזאת. היה הבמאי, המפיק והשחקן.
יאמר לחובתי שאני לא זיהיתי אותו. הסתבר שהוא היה בעל תפקיד בכיר במשטרה החשאית.