את אחותי אני מבקש

"מה נעשה עם התינוקת"? התייעצו בני המשפחה.

אחות קטנה נולדה לי, חמודה ומתוקה אבל אין לה אימא שתגדל אותה. היא נולדה ליתמות ב-25.7.1950. גם אחי שמעון ואני נותרנו יתומים. מעתה לא היו לי הורים כלל. אימא נפטרה בזמן לידת התינוקת.

 

חודשים רבים לפני כן ביליתי אצל רופא הנשים ד"ר גרוטו, עת הגעתי עם אימא וראובן. חיכיתי בחדר ההמתנה ואימא נכנסה לרופא להתייעצות וטיפולים. שניהם, ראובן ואימא רצו מאוד בת, אבל אימא התקשתה להרות, ולכן נאלצנו כולנו לחכות, שוב ושוב, זמן רב בתור.

בחדר ההמתנה הייתה מוסיקה. ישבתי שם בעיקר בשבתות אחה"צ, אז היה רופא הנשים מקבל את הוריי.

 

לאט לאט הלכה בטנה של אימא ותפחה. באחד מימי הקיץ החמים נסעו אימא ואבא (כבר קראתי לראובן אבא) ובידיהם מזוודה, לבית חולים "רמת מרפא" ברמת-גן. בערב מאוחר אבא חזר, חיכה בקוצר רוח לבוקר לשמוע את הבשורה המשמחת על הלידה. באותם ימים הגברים לא רק שלא עמדו לצד היולדת בחדר הלידה, אלא אף לא חיכו בחדר ההמתנה של חדר הלידה.

בשורת איוב. הייתי צעיר מדי ולא יכולתי לנחם את ראובן. עיניו מלאו דמעות וראשו שח. הוא איבד את אשתו האהובה. מאותו רגע גם לא גילה עניין בתינוקת.

במשפחה היו שהציעו להכניס את התינוקת למוסד. את שמעון תיקח ריבה, ואותי דודה תרצה, אבל מי ייקח את התינוקת?

ראובן חזר מבית החולים ללא אחותנו התינוקת. הוא ויתר עליה. איש לא שאל אותנו הילדים, באותם ימים, לדעתנו. הוא החליט, והיא כנראה נמסרה לאימוץ.

 

במשך השנים חיפשתי אותה ולא הצלחתי לעלות על עקבותיה. היא כנראה נמסרה לאימוץ לא חוקי (לא מצאתי רישומים בשום מקום גם לא במשרד הפנים). עד עצם היום הזה טרם מצאתי אותה.

"עזוב את הנושא, לא חשוב אל תחטט בזה". ניסיתי  לדלות מראובן פרטים, אבל זאת הייתה תגובתו, ומאז לא רציתי להביכו בשאלות מטרידות.

גם שמעון, אחי, ניסה לחפש אותה אך ללא הצלחה. החוקר הפרטי אותו שכרנו לא הצליח למצוא קצה חוט.
 

"אימא לקחה על עצמה הימור מסוכן. למרות שהייתה לה מיומה בבטן, היא החליטה ללדת. נורא רצתה בת", אמרה לי חיה דודתי.

עד כדי כך שהייתה מוכנה למסור את חייה, חשבתי ביני לבין עצמי.

הבת, אחותי, אבדה.