בית בישראל

יצא לאור "בית בישראל"

סיפור חייו של יוסי שמיר

יוסי שמיר נולד בתל אביב. לנגד עיניו של הילד קמה מדינת ישראל. יוסי שירת בגולני והיה שותף לתגליות ארכיאולוגיות במדבר יהודה, כחבלן שסייע בחשיפת מערות. למד כלכלה באוניברסיטה. היה שליח עליה בארה"ב, אנגליה ואוסטרליה. בבעלותו חברת אוסטק שמיר המתמחה בבניית בתי לבנים.

 

להלן קטעי חיים מתוך "בית בישראל":

 

כ"ט בנובמבר 1947

זיכרון נוסף יש לי, בהיותי בן שבע. קולות שמחה וצהלה הגיעו לאוזננו מכיכר מסריק. דלתות הבתים נפתחו בבת אחת ויושביהם רצו לכיכר בשמחה. היה איזה שידור רדיו שהמבוגרים ישבו והאזינו. אסור היה להפריע.

אני שמעתי קול, הקורא רשימה באנגלית, וכשסיים פרצו האנשים בקריאות צהלה. בדיעבד הסתבר לי שהיה זה שידור הרדיו שהכריז על קבלת תכנית החלוקה באו"ם ב-29.11.1947  (כ"ט בנובמבר) – חלוקת הארץ לשתי מדינות יהודית וערבית וסיום המנדט הבריטי.

………………………………

זיכרונות מתוקים

באזור של כיכר העירייה, כיכר רבין (של היום) באבן גבירול בואכה פרישמן, היה כרם שהיה שייך לערבים. פרחי ההדר שהיו בפרדס  הפיצו ריח משכר. התפוזים הכתומים אותם כינו פרי הדר הוסיפו יופי לסביבה. ירקות שגדלו במקום היו נאים למראה; עגבניות אדומות, מלפפונים בשרניים, צנוניות רעננות ועוד מיני ירקות. קנה הסוכר היה אהוב עלינו במיוחד. היו אלה קנים ארוכים, מלאי סוכר, כשמם כן הם, מתוקים מאוד לחיך. המוכר הערבי היה חותך את הקנה הארוך והנוקשה לכמה קטעים. קלפנו את קליפתו של הקטע עם השיניים וקרענו חתיכה ממנו והכנסנו לפה  – לועסים ומוצצים בהנאה את המיץ המתוק.

………………………………

קיצוב

מאוחר יותר לאחר קום המדינה, בשנות החמישים, הייתה תקופה שעולים רבים הגיעו ארצה. הוותיקים היו המיעוט שהיה צריך לקלוט את הרוב.

לאחר מלחמת העצמאות היה צורך לשקם את המדינה. המצב בגבולות שביתת הנשק עדיין לא היה שקט וגם המצב הכלכלי לא היה טוב. דב יוסף שהיה שר האספקה והקיצוב (כינו אותו שר הצנע), היה ממונה על חלוקת מזון בהקצבה. לכל משפחה הקציבו כמות של מצרכים. בדרך כלל מצרכי יסוד: שמן, סוכר, לחם, מנת בשר שבועית ועוד. לכל משפחה נתנו פנקסים ובהם תלושים בתמורה קיבלו את המצרכים במכולות ובצרכניות.

………………………………

חפירות ארכיאולוגיות

מערת האימה בנחל  חבר

פיצוצים נשמעו באזור מדבר יהודה לא רחוק מים המלח. הקולות קרעו את הדממה. נחל חבר שנת 1961. הארכאולוגים שעמדו בראש המשלחות הארכיאולוגיות כמו יוחנן אהרוני, יגאל ידין ופסח בר אדון נעזרו בקבוצה של חבלנים שלנו מהצבא כדי להרחיב את פתחי המערות, ולהגיע למקומות שונים כדי למצוא ממצאים ארכיאולוגים.

בדרגת סמל הייתי ממונה על הקבוצה. הארכיאולוג יגאל ידין היה האחראי על מערה שפתח צר מנע את הכניסה אליה. היה צורך בנקיטת משנה זהירות עת טמנו את חומר הנפץ כדי להרחיב את הפתחים והמעברים במערה, אך חלילה לא למוטט אותה לגמרי. פתח המערה היה צר ותפקידנו היה להרחיבו על ידי פיצוצים מבוקרים. שמתי בהתחלה כמה אצבעות של חומר נפץ ונסוגותי מיד לאחור. נשמע קול נפץ עז והפתח  נפתח מעט. הוספתי עוד כמה אצבעות והפתח התרחב, כך שניתן היה להיכנס למערה. במערה נמצאו שלדים וגלגלות, שלאחר מכן זוהו כחיילי בר כוכבא, ונערך להם טקס קבורה כדת וכדין, באיחור של  כמעט אלפים שנה. את הטקס ניהל הרב הראשי בצה"ל – שלמה גורן. לאחר מכן קיבלה המערה את שמה מערת האימה.

 

מערת המטמון בנחל משמר

הירידה  למערה בנחל משמר הייתה מסוכנת. קשורים בחבלים השתלשלנו פנימה. לפני כן נערך ניסיון ואחד הבחורים האמיצים מסיירת גולני ירד קשור בחבלים, ואחר כך האחרים בעקבותיו קשורים בחבלים כולל פסח בר אדון, שקיבל את החפירה במערה הזאת שהייתה קטנה ולא נראה היה שיהיו בה ממצאים  משמעותיים.

בר אדון לא היה ארכיאולוג מוסמך ולא איש אקדמיה, אבל עסק בארכיאולוגיה, תחום שהיה אהוב עליו והרבה להשתתף בחפירות. לאט  ובזהירות ירדנו במערה. מתחתינו הייתה תהום עמוקה.

"למה שלא תנסו למצוא ממצאים בעזרת מגלה מוקשים", שאל והציע האלוף אברהם יופה. ואמנם המכשיר השמיע רעשים, מהרנו להזיז אבנים והתגלה האוצר הידוע כמטמון של נחל משמר. מילות התפעלות נזרקו לחלל. הארכיאולוגים, ואני כחבלן שסייע להם מטעם הצבא, לא האמנו למראה עינינו. שרידים שהביאו דרישת שלום מתקופות קדומות היו מוטלים במקום כאילו רק אתמול נפרדו מהם בעליהם.

היה לי הכבוד להיות בין החבלנים שפרצו את הדרך לממצאים במערה בנחל משמר, שנמצאת בין עין גדי למצדה. הייתה זאת עונת החפירות השנייה שלנו, קבוצת חבלני הצבא. מול עינינו הנדהמות כאילו קמו לתחייה אנשי תקופה קודמת. סלים בהם חפצים שונים מהתקופה הכלקוליתית נמצאו במקום. החוקרים שייכו את הכלים ככלי פולחן של מקדש. הכלים עשויים היו מנחושת וברונזה, ראשי אלות מנחושת, מוט וממנו יוצאים ראשי יעלים מקורננים. כלים אחרים עשויים משנהב – עגולים ונוצצים, אחרים עשויים מאבן. חלק מהממצאים נמצאו בתוך כלים דמויי סלים. היה זה מחזה מרהיב, חגיגה לארכיאולוגים.

הכול היה פרוש לפנינו כעדות אילמת לתקופה רחוקה. אני שתמיד אהבתי לטייל באזור והכרתי אותו היטב, ואף באזור המערה הזאת טיילתי רבות, הנה נפל בחלקי לסייע כאן במציאת המטמון הזה.

בידיים רועדות ובלב פועם בדקו הארכיאולוגים את הממצאים.

מגילות גנוזות לא היו שם, אבל בהחלט אוצר אחר. מכאן התקבל שמה של המערה, מערת המטמון.

בין  היתר שמתי לב לסנדל של אישה שנמצא במקום. לא יאומן, הסנדל שנשמר בצורה כה טובה, דומה לסנדלי נשים בימינו ממש כמו סנדלים מתוצרת דפנה.

עזר ויצמן שהגיע למקום התלוצץ כהרגלו: "מדוע אתם צריכים לחפש כאן, במקום נידח? אצלי יש הרבה כאלה. יהיה לכם יותר נוח לחפש בחצר שלי".

בעת ביקורי בתערוכה בירושלים, במוזיאון בו הוצגו הממצאים, ניצב צילום גדול  בו נראו כל האנשים שהיו נוכחים בעת הפריצה למערה כולל החבלן יוסי שמיר. אכן זה היה אירוע הראוי להנצחה.

………………………………

מלחמת ששת הימים

יום אחד יצאנו לסיור אלים במטרה לתפוס שבוי. הוא היה מצרי שחור ומראהו העיד על עליבות. כמראהו כך היה גם הצבא אליו השתייך. "אם ככה נראים החיילים שלהם" אמר המח"ט "אין לנו מה לפחד. תתכוננו למלחמה".

עלינו על הזחל"מים  ונסענו בשיירה על הכביש. מי שירד לחולות נתקע בהם ולא יכול היה לזוז. נסענו ולא ראינו איש, הכול היה שומם.

המחנות בניצנה היו ריקים מחיילי האו"ם שישבו בהם קודם לכן.

היה לי טרנזיסטור קטן (מין רדיו קטן על בטריות). כך שמענו מעט מהנעשה  בארץ. הירדנים תקפו וגם הסורים. המשכנו בדרכנו לכיוון סיני. באזור אום כתף ראינו טנקים מסוג שרמן, טנק שהיה בו שימוש עוד במלחמת העולם השנייה. לאחר מכן הגיעו האם-איקסים, טנקים קלים ומהירים מתוצרת צרפתית.

כאמור המח"ט היה ציפורי והמג"ד היה ששון, דמות ציורית ומעניינת.

לפתע מתוך הדממה והשממה נשמע טרטור אוטובוסים.

שיירה, בראשה ג'יפ ובו ישב זקוף, איתן בגאון כשבבלוריתו המתנופפת כבר זרקה שיבה, הלוחם הנועז אריק שרון – מפקד האוגדה. אתו הגיעו  צוערי קורס מכי"ם של חיילי הנח"ל משבטה.

הזחל שלי עמד לצד המקום בו ניהל אריק את המלחמה. ההוראות והפקודות התנהלו בקשר. "כן תשלח את הכוחות לשם…", "תתקפו מהכיוון ההוא…", ושוב "תשלח כוחות לשם…".  קולו היה בוטח, תקיף, שליו, בהיר וחד. ההחלטות שלו היו מהירות וחד משמעיות. המסרים היו ברורים ונאמרו מפי אדם כריזמטי ביותר. הוא הפגין כושר מנהיגות ויכולת אסטרטגית מופלאה ממש לא יאומן. אחרי מנהיג כזה הייתי מוכן ללכת באש ובמים, הרהרתי ביני לבין עצמי.

………………………………

שליח עליה באנגליה

כל יהודי זכאי לעלות ארצה, מלבד מי שהתנצר, או עבריין בעל עבר פלילי. אנשים חולים במחלות קשות וסופניות, שאין להם ביטוח רפואי, גם הם לא התקבלו בזרועות פתוחות על ידי הסוכנות.

לפעמים היו מקרים יוצאים מהכלל ונסיבות מיוחדות.

האישה המבוגרת שישבה במשרדי נראתה אישה מכובדת. הדרת פניה הייתה כשל ליידי. היא נולדה בווינה למשפחה אמידה, אביה היה רופא עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, השתתף במלחמה כחייל בצבא האוסטרי.

היא הגיעה לאנגליה והכירה בחור יהודי. השניים נישאו והיא לא חזרה יותר לווינה. שני בנים נולדו להם דיוויד וג'ונתן שהיו חברים בתנועת נוער דרור הבונים. הם עלו לארץ לכפר הנשיא, קיבוץ דתי שהוקם על ידי אנגלוסקסים בעמק בית שאן. בני הזוג המבוגר רצו  גם הם ל"עשות עלייה" ולהיות בקרבת בניהם.

שלחתי אותם לבדיקה רפואית. למרבה הצער הסתבר שהיא חולה מאוד. הסרטן כבר התפשט בריאות.

"איננו יכולים לתת לה ויזה", הודיעו לי מהסוכנות בארץ.

כשליח אף אני התלבטתי. אין לה ביטוח רפואי, האם אטיל את העול על מדינת ישראל? מצד שני בניהם בארץ והם תורמים את חלקם למדינה. כעת כשהיא במצב סופני לא תוכל לחיות את שארית חייה בקרבתם?

החלטתי לא לקבל את סירוב הסוכנות, ולנסות לשנות את ההחלטה.  נראה לי שלפעמים הכף צריכה לנטות לטובת האנושיות והרחמים.

נאבקתי והצלחתי. לבסוף ניאותו לתת להם אישור עלייה. הרגשתי סיפוק ושמחה.