בעשן הקרב אישה מפלסת דרכה
מאת: סמדר ויצמן - סיפורולוגית, כותבת סיפורי חיים
תחנתנו הבאה הייתה ירושלים העתיקה. הגענו לחורשת רופין, כאשר מעלינו חולפים פגזי מרגמות, בירי דו-צדדי, של הירדנים ושלנו, מתפוצצים בסמיכות. עלינו להתחפר. איך נתחפר באדמה הסלעית הקשה?
מטח פגזים נוסף לימד אותנו לחפור באדמה הירושלמית ותוך דקות ספורות היינו מחופרים היטב.
מה שהפחד יכול לעשות.
עבר עלינו לילה בחפירות. ניסינו לתפוס תנומה, לעצום מעט את עינינו העייפות.
למחרת בבוקר פרצנו אל העיר העתיקה – אחרי המעבר דרך הר-ציון – בשתי פלוגות של החטיבה הירושלמית, פלוגה אחת בפיקודו של אלי קידר, והשנייה בפיקודו של יאקי. באזור בריכת הסולטן, עדיין היה מקלען ירדני שירה כמו משוגע. המשכנו לשער האשפות אל מוצב ירדני, שרצפתו הייתה עשויה ממצבות הר הזייתים. הפלוגה של קידר רצה לרובע היהודי, אומרים שמשפחתו התגוררה שם בעבר, יתכן שפנה מיד אל ביתו.
רצנו אל הכותל ופגשנו את הצנחנים, שכבר הגיעו אליו לפנינו. המשכנו אל שכונת המוגרבים. שניים מחיילינו נפצעו במקום. אחד מהם פיניתי לתאג"ד.
הלחימה הסתיימה. ערב ירד, אך ירי צלפים ירדנים לא פסק. למחרת היה עלינו להמשיך לכיוון בית לחם ודרומה משם, פנימה לגדה המערבית.
פתאום מתוך ההריסות, כאשר עשן הקרב עדיין לא התפזר לגמרי, התקרבה איזו דמות. הבחנו בדמות אישה הולכת אלינו בזהירות.
עקבנו אחריה בדריכות, שמא טמונה כאן איזו מלכודת. עיניי היו מרוכזות בה בתשומת לב רבה. משהו בה נראה לי מוכר, איני יודע מה. אני כנראה חולם על ציפי באמצע הקרבות, אחרת איני מבין את שעיניי רואות. האישה בעלת הקומה הממוצעת, שיער בהיר גולש, קרבה אלינו.
"ציפי", לחשתי, "זו את? מה את עושה כאן"? נדהם. מחבק אותה בזרועותיי, "איך הגעת? איך מצאת אותי"?
אכן, אשתי הטרייה לא יכלה יותר לשאת את המתח, החשש והדאגה לי, והחליטה לחפש אותי. היא אינה זוכרת איך הצליחה לעשות זאת. הצורך הוא אבי ההמצאה. היא מצאה את דרך, והגיעה.