חלומותיה חזרו וספרו לה את אימת חייה
מאת: סמדר ויצמן - סיפורולוגית, כותבת סיפורי חיים
צעקותיה החנוקות של אימא, כאילו יד אוחזת בגרונה, נשמעו בקושי. אני שמעתי אותן, בוקעות מפיה בעת שנתה.
"אימא", אמרתי בשקט.
די במילה "אימא", כדי שאמי תמשיך את שנתה ברוגע.
"על מה חלמת, אימא"?
"על שם", ענתה.
תמיד אותה תשובה. הפסקתי לשאול.
אימא ישנה עם עיניים, שלא נעצמו עד הסוף. נדמה היה כאילו איננה ישנה.
הייתה לה שינה קלה מאוד.
גם כאשר נכנסתי הביתה, לאחר בילוי, מאוחר בלילה, בשקט מוחלט, היא שמעה והתעוררה.
דרוכה. נכונה לכול.
כמעט כול מה שידעתי על אמי במחנות, נסגר בשתי מילים: "הייתי במחנות".
"מה עבר עליך, שם"? שאלתי.
"יבוא יום ואספר", ענתה.
בגיל 63 נדם לבה, ואתה נקבר גם סיפורה.
לאמי היו ביטויים, נוספים, מעטים.
"איך סבא, חנה והנכדים מתו? שאלתי.
"הלכו אצל היטלר", ענתה.
עוד הוסיפה, לעיתים רחוקות:
"חפרנו חפירות לטנקים של הגרמנים, היינו רעבות כל הזמן, אבל צמנו ביום הכיפורים".
"כשנגמרה המלחמה, צמח לי השיער, והוא הפך לצבע לבן".
"מזל שבנות המשפחה היינו ביחד. החזקנו אחת את השנייה".
זה הוא חלק מסיפור חייה של אמי, שלא נכתב. חבל.
נכתב על ידי בעלי – זבולון ויצמן, על אמו רחל ויצמן ז"ל, לבית שטיינמן, אשר נולדה בסמורגון, פולין.
לקראת יום השואה הבינלאומי