מגלות לגאולים

זיכרונות לימודים בתימן (מתוך הפרק: חינוך ולימודים)

"קום", היה אבא מנער אותי קלות, "עליך להתארגן לקראת הלימודים. היום זה יום לימודים. דרך ארוכה לפניך, יום מלא וגדוש. קום פן תאחר".

התעוררתי, עמדתי על רגליי והנה אני כבר לבוש מוכן לצאת לדרך. דרך ארוכה לפני עד לג'חזאן שם היה בית המדרש, כשלושה עד ארבעה קילומטרים של הליכה. כשעה עד שעה וחצי לערך רק לכיוון אחד. אימא הכינה לי פיתה (מלווח), החומש תחת זרועי והצידה בידי השנייה, שמן משוח על פאותיי המסתלסלות, ואני מצטרף לחבריי, ביניהם ראובן ועובדיה מליחי. אנחנו יוצאים לדרך מוכרת, אותה אנו עושים הלוך ושוב כמה פעמים בשבוע. למבוגרים הייתה הדרך לא קלה, כל שכן לנו הילדים. בכל מזג אוויר הלכנו. לא ויתרנו אף פעם על יום לימודים, כל עוד היה הדבר תלוי בנו (לא היו לנו הסעות ואיש לא בא לאסוף אותנו מהבית).

הרי חייבים אנו ללמוד קרוא וכתוב, את פרשת השבוע, ההפטרה וכל השאר. לא נישאר בורים ועמי ארצות. את הדרך הייתי עושה גם בעת שליוויתי את אבי לשוק לרגל עסקיו. למזלנו אפשר היה היום לעבור את הנהר העיוור שהתפתל בדרך וגרף אליו סלעים, אבנים עצים ואדמה. בזריזות דלגנו והצלחנו לעבור את המכשולים. למזלנו לא היה זה זמן גאות, אז המים היו כה גבוהים וזורמים בזרם עז שלעיתים נאלצנו לשוב על עקבותינו ולחזור כלעומת שבאנו. היום יום חם והמים היו רדודים. יכולנו לחצות את הנהר בקלות.

המשכנו בדרכנו בשביל המתפתל במורדות הרים וגבעות.

בחורף זרמי המים היו יורדים מההרים וחורצים חריצים עמוקים באדמה. הדרך הסתיימה במקום בו הגענו לעיר אַנאדרֶה. בית המדרש היה מעבר לעיר ממזרח לה שם נמצאה קהילת יהודי ג'חזאן, בה היו מרכזי קניות וחנויות.

את הדרך חצינו בפחד ודפיקות לב ועשינו זאת במהירות. הדרך זימנה לנו מכשולים בדמותם של כלבים שוטים משוטטים, שודדים והתנכלויות של נערים מוסלמים. היו שמועות שיש גם… שדים ורוחות רפאים, רחמנא ליצלן.

הנהר העיוור (אל עוור) התפתל – פעם נראה ופעם נסתר. כשהיה הנהר גועש, הוא גרף עמו אבנים עגולות גדולות ועצים שהתגלגלו ברעש. מהנהר עד אנדרה הייתה שממה. היה צריך לחצות את העיר כדי להגיע לקהילה בקצה השני.

למרות שעות הבוקר המוקדמות הגענו למחוז חפצנו מיוזעים ויגעים מפאת החום. בית המדרש שכן לא רחוק ממשרדי השלטון של האימאם, יחיא, והיה ממוקם במקום מרכזי ופתוח לכל ילד בקהילה שרצה ללמוד.

אנחנו הבנים למדנו. הבנות, יעודן היה להקים בית והן לא נשלחו ללמוד. בג'חזאן למדנו אצל הרב אריה משולם (מסלאם) אלוואחש. סוחרי העיר האמידים שכרו אותו שילמד את בניהם את התורה שבע"פ ובכתב. בהמשך הם גם הוכשרו להיות שוחטים ומוהלים. אנחנו למדנו אצלו בעיקר תנ"ך עם תרגום הפרשה וההפטרה. תרגום הארמית שנקרא אוּנְקְלוס, וההפטרה הייתה בתרגום יונתן בן עוזיאל. הוא גם לימד אותנו לברך בעת העלייה לתורה בבית הכנסת בעיקר בימי שבת, עת עלינו לקרוא את "השישי" (חלק מהעלייה לתורה). כל ילד בתורו לפי הפרשה שלמד.

לאחר שינון הברכות התחלנו בלימוד התורה והמשנה.

רכנו על הספר שהיה משותף לכמה מאתנו והיו כאלה שהיה עליהם לקרוא בו מעבר לשולחן בצורה הפוכה. קולו החזק והאימתני של המורי נשמע היטב באוזנינו. איש לא העז לזוז שלא לצורך. "תורה ציווה לנו משה מורשת קהילת יעקב …". בקול אחד היינו חוזרים אחריו על פסוקי הפתיחה של לימוד התורה. ו"דיברתי על הנביאים…", מילות פתיחה של ההפטרה. מי שהעז לנמנם או להעסיק את מחשבותיו בדבר מה אחר ולא שם לב להוראות היה זוכה לטעום על גופו מצליפתו של ה"אצווט".

לאחר מכן התחלקנו לקבוצות מתחילים, מתקדמים ומתבגרים. שיטת ההקבצות והעבודה בקבוצות אינה עניין של החינוך המודרני. השיטה כבר הייתה נהוגה בתימן באותה תקופה בבית המדרש. יש בה הגיון רב בכך שכל אחד למד בקבוצה שהתאימה לרמתו.

קבוצת המתחילים קיבלה הוראה לקרוא פסוק מהפרשה.

"אתה תקרא", היה המורי מטיל את המשימה על אחד התלמידים. הלה היה קורא וכולם חוזרים על אותו הפסוק ביחד.

"אתה תקרא את הפסוק…", היה המורי מטיל את הקריאה על הבא אחריו.

"עכשיו אתה תקרא בתרגום אונקלוס", היה מטיל משימה נוספת על השלישי.

"כולם חוזרים אחריהם בקול רם ובמנגינה אחידה", היה שוב מורה לנו בקולו הרועם.

לאחר מכן עברנו ללמוד כתיבה באותיות עבריות עם הניקוד והדקדוק.

קבוצה אחרת שכבר עברה את השלב הראשוני ישבה בפינה אחרת. שם למדו את כל הפרשה, לקרוא אותה עם תרגום אונקלוס ותרגום ההפטרה של יונתן בן עוזיאל.

קבוצה שלישית, שם ישבו נערים מתבגרים, שוב למדו את הפרשה וההפטרה עם תרגומים. למדו גם תושב"ע (תורה שבעל פה), הלכה, משנה וגמרא. המתקדמים ביותר והחרוצים למדו הלכות שחיטה וכך הוכשרו להיות שוחטים. המורי היה מסתובב בין הקבוצות ומשגיח שילמדו ולא יעשו מעשי קונדס חלילה. עינו הייתה פקוחה והוא ראה את כולם. מדי פעם היה מכה בשולחן במגלבו למען הכנס יראה בלבנו ולבל נשקע באיזו בטלה ונזניח את לימודינו או שחלילה תנומה תיפול עלינו. יום הלימודים היה מייגע ביותר.

לקבוצת המתבגרים הקדיש יותר שעות ולימד אותם גם אחרי שעות הלימודים הרגילות. תלמיד שקיבל הכשר לשחיטה היה נשלח לקהילות קטנות ונידחות כדי לשמש רב ושוחט, כשוחט עופות ואחר כך בהמה דקה וגסה. לכבוד הזה היו מגיעים בדרך כלל בני האמידים בקהילה שממונם והונם סייעו לקידום בניהם ופרנסו בעין יפה את המורה המלמד. הם גם אלה ששכרו אותו ושילמו את שכרו.

בין תלמידיו של הרב משולם אריה בלט במיוחד בנו הרב זכריה אריה ועוד אחרים.

לעיתים זכיתי לביקורו של אחי, יחיא, שהיה מגיע לשוק אנדרה לענייני עסקים. "הנה הבאתי לך משהו לאכול. קח תאכל", היה אומר לי כשנפגשנו. מושיט לי את דברי האוכל.

הפיתה, הפול והגזר וגם הבטטה האפויה ערבו מאוד לחיכי.

לפעמים היה מביא משמש או אגסים.

"אכול בנחת, אל תמהר" היה יחיא ספק נוזף, ספק מתלוצץ.

"אני רואה שאתה מאוד רעב". אכלתי בתיאבון רב.

אכן הייתי רעב. בבית המדרש לא אכלנו. האוכל היחיד שבא אל פינו היה הצידה שלקחנו לדרך.

"אז מה אתם לא אוכלים כל היום"? התפלא יחיא.

"לפעמים", הוספתי, "אני עוזר לאחד מהם בלימודים וכתמורה הוא נותן לי חתיכת פיתה ואני אוכל בסתר כדי שהמורי לא יכעס עליו".

תלמידי המקום הביאו אוכל מהבית. הם היו אוכלים בהפסקות.

הודיתי לאחי על כך שדאג לי ובכמה מהפרוטות שקיבל עבור הסחורות, קנה והביא לי אוכל.

הגיע העת לחזור הביתה. אנו עושים דרכנו בחזרה.

חבורה הקיפה אותנו. היו כמה בריונים ביניהם. אגרופיהם נחתו עלינו, כשהם מעודדים זה את זה בערבית, "הכו ביהודים", כשהם לועגים לפאותינו, מושכים בהם וצוחקים למראה התרבוש שעל ראשנו שהיה כעין קונוס שחור. אלו היו ה"סימונים" שאנחנו יהודים. חבורת הילדים המוסלמים עמדה להכות בנו. הם למדו במדרסה באנדרה ונהנו לתקוף אותנו. מיד נשלחו גם ידינו אליהם בחזרה.

הראנו להם את נחת זרוענו. מדי פעם נהגו להתכתש אתנו. קיווינו שהפעם טעמו מנחת זרוענו ולא יעזו עוד לפגוע בנו. שיידעו להם שגם היהודים יודעים להילחם.

לא פחדנים אנחנו. הגדיל לעשות ראובן מליחי, חברי, שידע להכות בבת אחת שניים שלושה מהתוקפים. חששנו שיספרו להוריהם על הקטטה שהם החלו בה וזה היה עלול לקלקל את היחסים הסבירים שהיו בין אנשי הקהילה לשכניהם.

בדרך כלל כשהנערים המוסלמים היו מתקיפים אותנו הצלחנו לגבור עליהם, ולימדנו אותם לקח כך שזמן רב אחרי כן לא העזו להתנפל עלינו.

כך למדנו במשך שנתיים.

לקראת העלייה לארץ, בשנת תש"ט 1949, חדל בית המדרש לפעול.

הקהילה התרוקנה.

————————————-

מעשה בקקטוס בחג פורים 

(מתוך הפרק: סיפורים מבית אבא)

סמוך לחג הפורים החלו ההכנות. חבריי ואני בתוכם עקבנו אחר הנערים הבוגרים שיצאו לגבעה הסמוכה ושמו פעמיהם לגבעת הקקטוסים. מה לקקטוס ולחג זה? ובכן את הקקטוס היו מביאים אל חצר בית הכנסת, זה שנבחר היה בעל עשר זרועות והוא סימל את המן ועשרת בניו. הוא הועמד במרכז החצר מכוסה בזרדים וחלקי עצים שהיו עולים באש כמדורה רבת רושם לקול צהלות החוגגים – גדולים וקטנים. המדורה הייתה מועלית בעת קריאת המגילה ובזמן קריאת ארור המן. הקקטוס שימש כמטפורה להמן ובניו. אנחנו הקטנים צעדנו בעקבות הבחורים הגדולים בני ה-16, 17, 18 שהלכו לבחור ולקטוף את הקקטוס. היינו מאוד סקרנים לראות מה יעשו וגם רצינו ללמוד למען נדע בבוא זמננו. היה עליהם לסמן בפרח אדום את הקקטוס המתאים.

 

במקום שהה רועה פרות ערבי צעיר בחברת צעירים נוספים. על ראשו מצנפת ובה צמח ריחן שהיה תקוע בתוך בד המצנפת.

אחד הבחורים מצא קקטוס מתאים. "צריך לסמן את המן", פנה אל האחרים.

"המן כבר מסומן", ענה לו חברו.

"האם אתם מתכוונים אלי?" שאל הרועה, "מה אני המן"? הוסיף, ומבלי לחכות לתשובה קרא בקול נרגז, "אני אראה לכם מה זה". הוא היה רציני ביותר.

השאיר הערבי את שמירת הפרות בידי חבריו, עזב את המקום כשהוא שם פעמיו לעיר אנדרה הסמוכה, שם התכוון להגיש תלונה בפני נציגי החוק מטעם בית המלוכה. הוא היה בטוח שהנערים שלנו דיברו בגנותו והתכוונו אליו בדברם על המן.

ארבעה שוטרים הופיעו בקהילה באותו מוצאי שבת. הם נשלחו חמושים בנשק קר וחם ובידיהם צו, ביקשו לדבר עם ראש הקהילה.

"יש לנו כאן רשימה של כמה בחורים: יצחק חסר, (סאלם) שלום בן משה מליחי, עווד (עובדיה) מליחי, סאלם (שלום) מליחי, חיים בן חיים סאלם, משה בשארי. האנשים האלה פגעו במוסלמי. נא הביאו אותם לכאן", דרשו נציגי החוק מראש הקהילה, סעיד דוד מליחי, לאחר שסיימו את קריאת הרשימה ומסרוה לידיו.

לא הייתה כל ברירה ואפילו לא היה טעם להסביר כי נפלה כאן טעות ואי הבנה.

"את זה תטענו בפני השופט אמרו. תפקידנו לעצור את הבחורים".

כך הובלו הנערים החפים מפשע, אזוקים, ובילו את הלילה בבית המעצר.

גורלם היה להיות שם עד למשפט או עד תשלום כופר. משה אחי היה ביניהם הוא היה צעיר הנערים.

אנשי הקהילה הנסערים לא יכלו להירגע ויש להניח שרובם לא יכלו לנום את שנתם באותו הלילה בעוד ילדיהם "מבלים" בבית המעצר.

למחרת בבוקר השכימו קום אבות הבנים שנעצרו ומִהרו לאנדרה – לעסקיהם בשוק יום א', – וגם לשחרור הבנים עבור תשלום כופר.

עמדתי על גג הבית והתבוננתי ארוכות לעבר האופק. עיניי תרו אחר דמויות שהחלו להגיע וזהותם נעשתה ברורה יותר ויותר. הייתה זאת שעה שאנשים החלו לחזור מן העיר. בכיליון עיניים ציפיתי לבואו של אבי. אימא גם היא לא מצאה מרגוע. המתח בבית היה בלתי נסבל. הנה ראיתי חלק מהאנשים חוזרים ובניהם איתם. ועוד אחד חזר ועוד אחד. נו היכן אבא ומשה?

הייתי חסר סבלנות לגמרי. והנה אני רואה את אבא, איזו שמחה וגם … אכזבה משה איננו עמו. מה קרה? מדוע? במהירות רצתי למטה לשמוע את הסיפור מדוע אחי לא שוחרר.

הסבריו לא שכנעו אותנו. "לא יתכן שכולם חזרו ורק משה נותר במעצר", אמרו לו בכעס. "כיצד השארת שם את בננו"? שמעתי את הכעס בקולה של אימא.

אבא פרש ידיו, הצטדק והסביר שלא היה לו די כסף לתשלום הכופר.

"אקח הלוואה ואלך לשחררו", אמר יחיא בקול פסקני ובצורה חד משמעית.

מיד פנה לאישה אמידה ולווה ממנה בערך שני ריאל.

מיהר לצאת לדרך בטרם יחשיך ולא יהיה כבר למי לשלם את הקנס ומשה יישאר לילה נוסף בכלא.

"משה חזרת ברוך השם", חיבקתי את אחי. ורק כשהיה חבוק עוד באותו ערב בידי בני המשפחה ידענו שהעניין המביש הזה הסתיים. שמחה הציפה את לב כולנו. אף אחד מהבחורים לא נותר לילה נוסף בכלא.

 

(המעצר דרבן את משה לעלות ארצה. משה בשארי ז"ל נהרג במלחמת העצמאות ב-12.7.1948, בקרב על מגדל צדק).