פסח בשכונה היהודית בצפת

"מְבַיֵיד נאחאס" (מצפים נחושת) נשמעו צעקות ברחובות השכונה היהודית בצפת. ערבי רכוב על פרדה הסתובב ברחוב וקרא לנשים לצאת אליו ולהזמין אצלו את עבודת ציפוי הנחושת. הוא ועוד אחדים, שהגיעו בעיקר מסוריה, ידעו שחג הפסח הולך ומתקרב אצל היהודים והם זקוקים לעובדים שיכשירו את  סירי הנחושת הגדולים לפסח.

 

הגחלים התחממו. מעליהם הניח הערבי את הכלי המיועד. לאחר שהגיע לטמפרטורה מתאימה היה מפזר על הכלי אבקת בורקאס וגרגרי בדיל. בעזרת צמר גפן מרח את הבדיל הנוזלי על דפנות הכלי מבפנים והקפיד שהצפוי יהיה מושלם. הכלי הבריק כראי. פעולה זאת הבטיחה לעקרת הבית שהחמץ נשרף וציפוי הבדיל מנע חמצון של הנחושת בתבשיל. הנחושת הייתה רעילה והבדיל מנע את העברתה לתבשיל. 

כמה ימים לפני הסעודה החלו הבישולים. כל הנשים במשפחה בישלו יחד.

אחת מהנשים פיקדה על מלאכת הבישול. הבישול נעשה על פחמים ועצים. היו בונים מתקן מאדמת חמר, לה הוסיפו תבן. לאחר מכן היו לשים את כל העיסה ויוצרים מתקן בצורת קדרה עם שלוש רגלים, כדי שאפשר יהיה להניח על המתקן את הסיר. בחוץ היו מדליקים עצים ומכינים גחלים, ועם מחתה הכניסו אותם למתקן שנקרא מואדֶה.

מי שרצה להכין מתקן יפה ואסתטי היה מכין רגלים מעוצבות ומסייד אותן בסיד לבן כדי שתהיינה נקיות ובוהקות. לקראת הפסח היו מכינים מתקנים חדשים. היה צורך מדי פעם להפיח רוח בגחלים שלא יכבו, להוסיף עליהן ולהשגיח על האוכל המתבשל. אותה אישה שריכזה את הבישול הייתה דואגת לכך שכל הזמן תהיינה נשים בסביבה שיעסקו במלאכה וינפנפו כדי שהגחלים לא יגוועו. אכן כרגיל נפלה רוב העבודה על הנשים שעבדו קשה לקראת החג. לפעמים מספר החוגגים הגיע עד מאה ואולי יותר. היו לפחות עשרים נשים שעסקו במלאכה, ואילו הגברים הביאו פחמים וספרו סיפורים.

 

הסדר היה מושלם ולא חסר בו דבר. ובל יהיה הדבר קל בעיניכם, שהרי לא היו מטבחים עם כל המכשירים החדישים ביותר והטכנולוגיה המתקדמת.

היו מכינים לפסח מאכלים מסוימים. כולם אכלו את הכול. לא היה מבחר.

 

מנהגים, הנהוגים במשפחה, ושהובאו מפרס, נהוגים בלילות הסדר במשפחתנו עד עצם היום הזה
כשמגיעים לקטע: "אילו הוצאנו ממצרים דיינו …", היו המסובים מצליפים זה בזה בבצל ירוק בעל גבעולים ארוכים, שהזכיר את השוטים שהמצרים היכו בהם את בני ישראל. אוחזים בחלק התחתון של הבצל (הלבן) ומכים בעזרת גבעולים. הבצל הירוק הוא סמל לשנה ירוקה וברוכה (ובחיוך, זאת גם הזדמנות לסגור "חשבונות" אחד עם השני).

שלוש מצות שמורות, היו מונחות על מתקן מנחושת, כאשר כל מצה מייצגת חלק מישראל: כהן, לוי, ישראל. הגברים כל אחד מהם מהמבוגר ועד לצעיר מחזיקים איש בתורו את הצלחת מרימים ואומרים: "הא לחמא עניא די אכלו  אבהתנא בארעה דמצרים …". אחר כך הנשים כולן, מהמבוגרת עד הצעירה ביותר, חזרו וקראו את המשפט הזה כל אחת בתורה. לתינוקות, היו  שמים בכף ידם וכול המסובים קראו ביחד.

עם יציאת החג השני של פסח, בתקופה שעוד היו יחסי ידידות עם שכנינו הערבים, היו ידידי המשפחות מגיעים אלינו עם פיתות גדולות דקיקות, חוּבְז' רָעָע, (לחם דקיק), שנאפה על טבון מקומר בצורת מחבת הפוך. מדליקים אש ועל כרית מותחים את הבצק. הגישו את הבצק, ובנפרד זיתים ירוקים ובצל ירוק, לבנה עם שמן זית, וכולם היו אוכלים ביחד – יהודים וערבים. הבית היה מקושט בירק והיו מברכים: "שתזכו לשנה ירוקה ופורייה".