סיפור חייה של נעמי ציללר (Ziller) יצא לאור
מאת: סמדר ויצמן - סיפורולוגית, כותבת סיפורי חיים
גרסיה רובינשטיין (נעמי ציללר) עולה עם הוריה לארץ עם קום המדינה. מסלול חייה טובל בנופיה האנושיים של המדינה, בנתיב אישי, מרתק וייחודי
מתוך סיפור חייה:
בשנה 1948 בחודש דצמבר ב-16 לחודש, הפכנו לאזרחי המדינה.
מטר של תפוזים נזרק לעברנו. עובדי הנמל, המנוסים בהגעתן של אניות עולים, ידעו כי זה הפרי שהנוסעים ישמחו לקבל. אכן קבלת הפנים מלאה את ליבנו בשמחה. פריו הכתום, היפה והמתוק היה נדיר מאוד במולדת אותה זה אך עזבנו. היו בינינו שלא זכו מעולם לטעום את טעמו של פרי הדר זה, והיו שאולי טעמו פלח או שניים מהפרי שהיה נדיר באירופה וגם בבלקן.
השפע בארץ הדהים אותנו. פעם אחת נדירה בסופיה, אבא הביא פרי בעל קליפה כתומה. איני יודעת מאין השיג אותו. "הציצי לתוך כיס המעיל וראי מה הבאתי", אבי רצה להפתיע אותי בפרי חדש ומיוחד.
"אוי איזה לימון אדום", קריאת התפעלות נזרקה מפי. הוא החזיק אותו כאילו היה כלי יקר, קילף אותו לאט והגיש לי כמה פלחים, אותם טעמתי בזהירות. המיץ הטרי מהפרי נסחט בפי ואני נהניתי מהטעם המתוק, אז היה נראה לי כטעמו של פרי גן עדן.
"לא לימון הוא הפרי. זה נקרא פורטוקל" (תפוז), הסביר אבי.
למרבה הפלא כאן, בארץ, הוא היה מצוי בכמויות גדולות ובמחיר שווה לכל כיס.
ירדנו. החלה הפרוצדורה של קבלת פני העולים. זה כלל כניסה לאולם גדול וריסוס מכף רגל ועד ראש באבקה לבנה (כנראה ד.ד.ט.) כנגד פרעושים או חיידקים או השד יודע מה. כולנו מכוסים באבקה הזאת שחדרה גם לקנה הנשימה וגרמה לשיעולים וחנק. הרגשנו כעס העולה וגואה בנו ובעיקר השפלה. בלי להודיע ולשאול, כאילו היינו עדרי צאן ובקר, ללא כל רגישות ריססו אותנו. זאת הייתה קבלת הפנים "החמה" לה זכינו. לאחר מכן נודע שכך קיבלו את פני כל העולים שהגיעו לארץ. אותה הרגשת השפלה כבר נעלמה מזמן, אך ישנם אנשים שלא שכחו…
בכניסה ניגש מישהו חיבק את כתפי אחי, ובלי אומר הוביל אותו לטנדר וכעבור רגעים ספורים נסע. הוריי לא הבינו את פשר הדבר. "לוקחים לי את הילד", החלה אמא לזעוק באימה וחרדה. את אחי גייסו מיד לצבא. בתקופה שהגענו מלחמת העצמאות עדיין לא הסתיימה.