משה נולמן ושלושה חיילים נאצים במונית אחת

פולין הותקפה הן על ידי הנאצים והן על ידי ברית המועצות.

האב, משה נולמן, חייל בצבא הפולני, נמלט מהשבי הרוסי וחוזר לווארשה.

 

העיר הייתה בעוצר, אסור היה לנוע ברחובות. כול מפר פקודה היה צפוי ליירות מיד על ידי חייל גרמני.

 

אבא היה אובד עצות, איך יגיע לביתו? הוא החליט לקחת מונית. השעה עשר בלילה לערך, כשאבא במונית בדרכו הביתה. לפתע נעצרה המונית בחריקת בלמים. שלושה חיילים גרמנים עצרו וביקשו מהנהג שיקח אותם למחוז חפצם. "אבל יש לי נוסע", טען הנהג.

"אני צריך להגיע, לא אוכל לצאת מהמונית עכשיו", הוסיף אבא על דבריו. הוא דיבר יידיש, והם מן הסתם חשבו שהוא דובר גרמנית.

"טוב, לא נוריד אותך, ניסע ביחד. אתה תיסע לאן שאתה צריך, ואחר כך ימשיך הנהג אתנו".

איזה "גרמנים אדיבים". התחשבו בו.

הייתה רק בעיה אחת לא גדולה, לא היה מקום לכולם. מה עושים? מיד מצאו עצה. אבא, שכנראה היה צנום באותה עת, ישב על ברכיו של אחד החיילים הגרמנים.

ברור שאין סכנה שאיזה שוטר יעצור את בעל המונית.

כך נסעו שלושה גרמנים, כשאבא יושב על ברכי אחד מהם, ברחובות וארשה עד שהמונית הגיעה לפינת רחוב מגורנו.

הגרמנים, "האדיבים והמנומסים", סרבו בכול תוקף שאבא ישלם עבור הנסיעה. "כג'נטלמנים גמורים", אמרו שאין צורך, הם משלמים.

מעניין מה הייתה תגובתם לו ידעו שאבא יהודי. אבא עצמו הבין בדיעבד שהוא יצא שלם, ולמרבה הפלא – בנס, מגוב אריות.