"אות המופת" לצביקה יעקובסון לאחר מלחמת יום הכיפורים

מתוך סיפור חייה של חנה שטרנליכט, המביאה בספרה, העומד לצאת לאור, את סיפורו של חתנה, צבי יעקובסון

(בן דודי – סמדר ויצמן), במלחמת "יום הכיפורים".

 

שרתתי באותה עת בקורס קציני שריון בבה"ד 1.

הידיעה על כוננות פשטה בבסיס. הקורס הופסק והצוערים שולבו ביחידות בהן שרתו לפני כן. בשעת לילה מאוחרת הגיעה ההוראה לזוז לכיוון תעלת סואץ בסיני.

 

מקנטרה יצאו 11 טנקים למוצב "מילנו", שעל גדות התעלה. הצבא המצרי כבר היה פרוש בשטח. אנחנו הצטרפנו למגנים, שניסו להדוף את המצרים מהמעוז.

הטנקים שלנו נפגעו זה אחר זה. לא הבנו מה קורה. כיצד יתכן שהמצרים הצליחו להפתיע אותנו וכעת פוגעים בנו ללא רחם? האם אלה הלוחמים המצרים, שעמדו מולנו במלחמת ששת הימים, ואותם נצחנו במהירות, כשהם נסים על נפשם?

 

הטנק שלפני עצר. הוא נפגע. זינקתי ורצתי אליו. הכדורים והנשק האנטי טנקים של המצרים המשיכו להרעיש סביבנו. המצרים היו קרובים, ראיתי להם את "הלבן בעיניים". רצתי לטנק ללא מחשבה נוספת. ידעתי שצריך להציל את מי שנפצע.

אכן, נתי, מפקד הטנק, שפיקד גם על הטנקים האחרים, נפגע בראשו מכדור. הוצאתי אותו בזהירות ככל שיכולתי. פקדתי על החילוץ, כאשר לצדי חיילים נוספים שסכנו חייהם בחילוץ פצועים.

העברנו את הפצועים ליחידה עורפית להמשך טיפול רפואי.

התברר שהיו בינינו שלושה הרוגים. אחד החיילים נפל בשבי.

לא הרגשתי פחד, פעלתי במטרה אחת – להציל את הפצועים.

 

לאחר מכן צורפתי ליחידה אחרת. לאחר כשתי שעות לחימה היחידה הזאת התפרקה. רבים נהרגו.

 

הופתעתי מהידיעה שאקבל את "אות המופת", בבית הנשיא.

עשיתי דבר מובן מאליו.

לא חשבתי שאני גיבור.

 

צבי יעקובסון השתחחר משירות קבע בדרגת סא"ל