לייבה רוזנבג – לוחם הדיוויזיה ה-16 הליטאית – משבי לחרות

לייבה רוזנברג ז"ל – לוחם הדיוויזיה ה-16 הליטאית – נמלט מהשבי הגרמני, ועובר הרפתקאות מסכנות חיים, בדרכו אל קווי הצבא הסובייטי

 

הספר "אסור לאבד תקווה", יצא לאור לקראת ציון יום השנה ה-70 לסיום מלחמת העולם השנייה.

 

ראש הכפר (קטע מתוך הספר)

ימות החורף הגיעו ואיתם הקור. היו ימים שהמעלות צנחו מתחת לאפס. השלג נערם ואנו ללא מחסה ראוי וללא ביגוד חם. רעדנו מקור והרעב אילץ אותנו לגנוב אוכל. רעבים ותשושים, נכנסנו לבית בקצה כפר כלשהו ובעל הבית הפתיע ותפס אותנו בקלקלתנו. לא ידעתי את השפה הרוסית. לפני המלחמה דיברתי יידיש וליטאית, לכן לא יכולתי להסביר את המצב אליו נקלענו. מישה הסביר לבעל הבית שחיפשנו אוכל. התברר, שהיה זה ראש הכפר. היה ידוע, שליפול לידיו של ראש הכפר – וליפול לידי הגרמנים זה היינו הך.

"אני לא רוצה להסתכן בגללכם", אמר ואיים עלינו באקדחו.

"אם אתה מוסר אותנו לידי הגרמנים, הם בטוח יוציאו אותנו להורג", ניסה מישה לשכנע.

"אל תפחדו מהמפקד הגרמני, תגידו לו שאתם עריקים. הוא לא יגע בכם לרעה".

האיש לא התכוון לוותר וכך שנינו הלכנו והוא אחרינו באקדח שלוף.

זזנו לכיוון דלת הכניסה. אבל כנראה שהיושב במרומים לא רצה במותנו.

ברגע הנכון נכנס הביתה בנו בן ה- 15 של האיש ובידו מחלקיים. הוא הבחין בנו מובלים על ידי אביו. כהרף עין הבין הנער את כוונת האב. "אל תמסור אותם אבא, אני מתחנן, אסור לך לעשות זאת". הוא היה מאוד נסער. עיניו דמעו והוא התחנן על נפשנו.

"זוז, לא אשנה את החלטתי. אתה רוצה שכולנו נסתכן בגללם"?

האב היה רגיל להתרפס לפני הגרמנים, ולא שכח את תפקידו להסגיר כמה שיותר בולשביקים, פרטיזנים ויהודים.

 

"אבא אם אינך שומע לי, דע לך כי עוד מעט הסובייטים יחזרו לשלוט באיזור, ואני בעצמי אספר להם שאתה השתתפת בהרג אנשים חפים מפשע, ואני אגמור עם חיי", איים הנער בקול תקיף. נראה שהתכוון לכל מילה שיצאה מפיו. אמו גם היא נכנסה והצטרפה לבקשת בנה שיחוס על חיינו, "אינך עושה מעשה נכון, רע הדבר שאתה רוצה להסגיר אותם".

הנער הזה שהיה לפני המלחמה בתנועת הקומסומול, הציל אותנו!

שיבורך!

אמו הכינה לנו דבר מה לאכול ונתנה בידינו כיכר לחם, צידה לדרך.

האיש הציע לנו לזחול על הבטן, כשיהיה עלינו לחצות את האגם הקפוא, שהיה מכוסה בשכבת קרח דקה, כי בהליכה על הקרח הייתה סכנה שהוא יתבקע תחת רגלינו.

הייתה זו עצה שהצילה את חיינו.

 

עריכה ספרותית והבאה לדפוס: סמדר ויצמן

עיצוב כריכה: מאירה וייס