העיניים של מנגלה

מתוך סיפור חייה של חנה-רחל מושקוביץ לבית פרידמן

מתפרסם לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שחל ב-27 בינואר – יום שחרור אושוויץ

 

שרה, כלתה של חנה-רחל מושקוביץ לבית פרידמן, מספרת:

בחנות של מקס אנד ספנסר באנטוורפן סקרנו את המדפים שהיו עמוסים במוצרים שונים. חנה אהבה את הביקור והקנייה במקום. היה זה בעת שהתגוררנו שם בשנת 1987. באותו יום התברר שעל חנה לקבל החזרי מס לאחר הקניות. היה עליה למלא טופס ולמסור אותו למנהל המקום. 

לפתע חשתי ברעדה ובחיוורון פניה של חנה: "בואי נלך מכאן", לחשה לי, "ראית את העיניים שלו"? היא הייתה אחוזת אימה כשיצאנו מהחנות. 

"לא, של מי"? 

"של המנהל. אלה העיניים של מנגלה". 

חיי היום-יום הצליחו לעיתים להתגבר על הזיכרונות שארבו לרגע בו יוכלו לעלות, ולשונות הארס יציפו שוב את התודעה, יעלו ויכבשו את הנפש. 

העיניים של מנגלה רדפו אותה כל ימי חייה, הן הגיחו מנבכי הזיכרון. 

 

———————

 

מתוך סיפורה של חנה-רחל מושקוביץ:

הרכבת נעצרה ביום השני של חג השבועות 1944. הדלתות נפתחו ברעש ובחריקה, נביחות של כלבים וצרחות מפי אנשי ה-ס.ס. קיבלו את פניהם בקריאות "ראוס" (החוצה) ו"שנל" (מהר), והכל התערבב ביחד ויצר קקופוניה של קולות. 

הצטווינו להסתדר בחמישיות, גברים ונשים בנפרד. הנאצי שלח אנשים לשתי קבוצות – לימין ולשמאל. הייתה זאת הסלקציה הידועה של מנגלה. הוא קבע מי ילך לעבודה ויישאר לעת עתה בחיים ומי ימות מיד. במקלו הורה לנו ללכת לאחד מהטורים. בהינף מקל כלאחר יד גזר גורלות מי לחיים ומי למוות. 

על תאי הגזים לא שמענו ולא ידענו דבר. השמועה אמרה שהנאצים לוקחים את הבנות הצעירות והיפות אליהם, להשתעשע איתן. 

התייפחתי בבכי מר. מפוחדת עד אימה נצמדתי אל אימא בכל כוחי לבל יפרידו ביני לבינה, והיא מיהרה להניח מטפחת שחורה על ראשי, דוחפה לזרועותיי את אחד מילדיה של הנדל, אשתו של אחי אברהם שמואל-שמיל" (בחסידות סַטמֶר, אליה הייתה שייכת משפחת אמי, היו הנשים נוהגות לגלח את שיער ראשן ביום הנישואין, ולאחר מכן ולעטוף את הראש במטפחת שחורה. אמי, מלכה, חשבה שאם יבחינו שאני נשואה לכאורה, לא יפגעו בי). אך שיקוליה היו מוטעים. איש לא ידע שאימהות הולכות עם ילדיהן להשמדה. אמי, הנדל וילדיה נשלחו לצד ההולכים אל מותם. אני, ביוזמתי, הלכתי עם אימא. הייתי בחורה יפה, שתי צמות עבות, ארוכות ובהירות היו מושלכות על גבי. 

לפתע חשתי שהמטפחת מראשי הוסרה. הילד נקרע מזרועותיי. ואני נזרקתי לכיוון הקבוצה, שהייתה אמורה לחיות, חבוטה, סופגת צליפת שוט וקללות נמרצות. לא הבנתי מה קורה. בהלה השתלטה עליי. בדיעבד, התברר שמנגלה הבחין בי שאני נערה צעירה ובריאה. כשעברתי שם לב ששתי צמות ארוכות מבצבצות מן המטפחת ויורדות על גבי. הייתי כוח עבודה שעדיין ניתן לנצלו בטרם אלך אל מותי. ניצלתי, בינתיים. באופן אירוני הרוצח הציל את חיי".