משפחתי

מתוך ספרה של שולמית דרגצקי:
בשנת 2000 ביקרתי לראשונה בווילנה אחרי היעדרות של 28 שנה, בהן חייתי בארצי - מדינת ישראל.
הלכתי לבקר בבית הכנסת. המקום הזכיר לי את ימי ילדותי, שעברו עליי בין כתליו בימי חג או חתונה של קרובי משפחה.
בקושי היה שם מניין בעת הביקור.

אחד הגברים שאל אותי מאין באתי, והופתע לשמוע שאני נכדתו של ניסן קומרז. סבא היה נערץ על אנשים, בזכותו חשתי שמכבדים גם אותי.
זאת באמת זכות! סבא וסבתא תמיד הקרינו אהבה, אופטימיות ושמחת חיים. אני מודה להם על הנתינה שלהם! הם השפיעו מאוד על עיצוב אישיותי.

 
בזכות הגישה הציונית של סבי, עלינו ארצה בשנת 1972.

סבא וסבתא מזמן לא בחיים, אבל הם תמיד בזיכרוני ובליבי.
ברגעים הקשים אני נזכרת במילות העידוד של סבא, "זַינדיקניט (אל תתלונני, צריך להעריך את מה שיש לנו"!).


מעוניינים במידע נוסף?
לחצו כאן

סמדר ויצמן – כותבת סיפורי חייםסיפורולוגית